אהלן ביבי, בוז׳י, ציפי, יאיר, אח שלי בנט, כחלון, גלאון וכל החברים, בעוד ארבעה ימים תקבלו ככה וככה מושבים בכנסת כדי לנסות לקיים את מה שהבטחתם לנו בחודשים האחרונים. בעוד ארבעה ימים תזנחו את שמות החיבה ותבקשו להזכיר לנו שאתם חברי כנסת ושרים מכובדים עם שמות אמיתיים בתעודת הזהות וכיסאות אורתופדיים בלשכות שרחוקות שנות אור ממחנה יהודה או מהכרמל.
רובכם תצמצמו את ההופעות בתקשורת שלכם למינימום ההכרחי עד אפסי, כולכם תישאבו למשחק הפוליטי המגלה כל פעם באכזריותו שאי אפשר להגשים את כל החלומות ושחייבים להתפשר על ערכים ואפילו על קווים אדומים. אנחנו רגילים לזה, ואפילו למדנו (רובנו) לחיות עם זה בהבנה יחסית.
ועכשיו תנו לנו לנצור את הרגע. יום שישי, רגע לפני שהקמפיין נגמר והעבודה שאמורה להיות קשה באמת מתחילה, הרחובות מתרוקנים ומשתתקים. בארוחות של הערב יגיעו הוויכוחים לשיא או שפוליטיקה בכלל כבר לא תהיה על השולחן.
זה אחד הרגעים האחרונים לתקופה הקרובה שבהם אתם זוכרים טוב מתמיד את העובדה שאתם עובדים אצלנו. אנחנו האנשים שלהם אתם צריכים למכור את השוקולד, והפעם המשפט הזה אפילו נכון. אומנם שיחות החתך שלנו נקבעות על פי חוק או על פי הזמנים שבהם אתם ממש לא מסתדרים זה עם זה, אבל בסופו של דבר אנחנו האנשים שלהם אתם חייבים דין וחשבון. זה מרתיע אתכם ארבעה ימים לפני שאנחנו נותנים לכם את כרטיס הכניסה שלכם למשכן, אבל איכשהו אתם נוטים לשכוח את זה ברגע שאתם נכנסים להשבעה החגיגית עם הסרטים החמודים האלה על דש הבגד.
אני לא מתכוונת לזה במובן הציני, אני בטוחה שהכוונה שלכם (של רובכם) טובה ושאתם מנסים לשפר את חיינו, אבל אני גם חושבת שקל לשכוח את המחויבות הזאת לכל אחד שלחצתם את ידו בשבועות ובחודשים האחרונים, את המבט שלו בעיניים כשביקשתם ממנו לבטוח בכם, כמו בסרטים האמריקאיים. אחרי הכל - אתם בני אדם ולחצתם הרבה מאוד ידיים, התראיינתם להרבה מאוד כלי תקשורת שרצו לשמוע מכם דברים שונים, ואתם סיפקתם את הסחורה, אבל עכשיו הגיע ״זמן הכסף״ ואנחנו לא פראיירים.
תנו לי לספר לכם שבין היתושים מהטיול האחרון בפארק הירדן לבין המחירים השערורייתיים במכונות ממכר המזון בבתי החולים - עקצו אותי מספיק בתקופה האחרונה, ואין לי עניין בגירודים נוספים. אין לי, אין לנו, סבלנות לעוד סיבוב כזה שמתחיל עם הרבה ציפיות גבוהות ונגמר בהתכתשות מביכה ביניכם על מי התחיל ובגלל מי אנחנו הולכים שוב לבחירות אחרי דקה וחצי.
משהו מבין כל התוכניות והתיאוריות שלכם ל״ישראל טובה יותר״ חייב לעבוד, אני בטוחה בזה. אני עוד לא לגמרי בטוחה איזו מבין התוכניות היא שתפתור לנו את הבעיות במדינה, אבל אתם נראים די משוכנעים בעצמכם, אז או שתראו לנו מה אתם יכולים לעשות או שתפנו את הדרך למי שמסוגל. אל תאשימו זה את זה ותריבו על קרדיט, ובטח שאל תאשימו אותנו בבחירות האחרונות ובכמות המנדטים שלא הספיקה לכם כדי לבצע את מה שרציתם - זה מה יש. לא מתאים לכם? תשנו את השיטה.
אנחנו בוחרים בכם כי זו לא יוון העתיקה ואנחנו לא יכולים לקבל את כל ההחלטות כולנו, בקושי הצלחנו לסגור על שיר השנה במצעד של גלגלצ אז פתרון ליוקר המחיה? הדיל הוא שאנחנו בוחרים בכם באיזה יום שלישי, ואתם דואגים לשרת את האינטרסים שלנו. זה עובד טוב יותר או טוב פחות, אבל זה אמור לעבוד. מפה והלאה הכדור בידיים שלכם.
אני עדיין מתלבטת. ביבי, בוז׳י, ציפי, יאיר, אח שלי בנט, כחלון, גלאון וחברים - אתם עדיין יכולים לשכנע אותי להצביע למפלגה שלכם. אני אוהבת להרגיש כאילו ההתלבטות הזאת חורטת טוב יותר את העובדה שאני ״הבוס״ או לכל הפחות הופכת אותי למישהי ש״חיה על הקצה״. אני אתלבט אבל אלך ראשונה לקלפי ביום שלישי ואצביע גם אם אצטרך להטיל מטבע בסוף, כי אם לא, זה כאילו ויתרתי על כל החלטה שהתקבלה בנוגע לחיי עד הבחירות הבאות.
אל תדאגו, אין לי כאן עניין לצאת בקריאה נרגשת ללכת ולממש את זכות הבחירה. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר בשלושת החודשים האחרונים, כי אני עדיין חדורת מוטיבציה מאז התואר ההוא במדעי המדינה, וכי אני באמת מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות, אבל ארבעה ימים לפני הבחירות אני חושבת שכבר אין טעם. אם יש עוד עקשנים שחושבים שהקול שלהם לא שווה - זו כבר בעיה שלהם.