כשאבק הבחירות ישקע, האם גם התחושה הלא נעימה תיעלם? המילים הקשות שנאמרו לאורך השבועות האחרונים? הטחות האשמה חסרות הרסן? כשנסתכל במראה אחרי ההצבעה, איזו מדינה ואיזה עם נראה שם? מפולג וכואב.



כשיתחיל המשא ומתן על הרכבת הקואליציה, ופתאום אויבים מרים ייזכרו שבעצם הם תמיד היו משפחה; כשהמנהיגים החדשים־ישנים שלנו יתרווחו בכיסא שלהם וישכחו את כל הקמפיינים השליליים שהריצו ברשת על חשבוננו; כשהשלטון שוב ממש במרחק נגיעה, האם מישהו מהם בכלל יבחין שהאזרחים עוד מלקקים את פצעי הבחירות? 

נכון, הפצעים אומנם היו שם הרבה קודם, אבל החודשים האחרונים העמיקו אותם, ואין ספק שהם לא יגלידו בקרוב.

כל כך הרבה פעמים שמענו בחודשים האחרונים את המילה ״תקווה״, שאפילו היא כבר לא מאמינה בכלל לעצמה. כשהנבחרים שלנו ישבו אחרי הבחירות לחלק את השלל, הם יופתעו לגלות שצמחה כאן, מתחת לרדאר, מפלגה חדשה. בלי קמפיין, עיתון או מימון מחו״ל. המפלגה הזאת, מפלגת השנאה, עשתה את הלא ייאמן. מפלגה שהצליחה לאגד ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בקונצנזוס מקיר לקיר.
אף על פי שאנחנו נהנים לצקצק מול סרטון השוקולד או בית המלון באילת, בואו נודה שאנחנו למעשה חיים בתוך הסרט הזה. לפני הפצצה האיראנית או יוקר המחיה, נראה שקודם נטבע בים השנאה שמציף אותנו. התמכרנו לשנאה. מערכת הבחירות הזאת הציפה אותנו בסם הזה. בכל מקום, בכל זמן. אם באמת תגיע לכאן מנהיגות אמיצה ביום שאחרי, מוטב יהיה לה להכריז שהגיע הזמן לגמילה.
אז ברכות מראש למפלגה הזוכה בבחירות, מפלגת השנאה, שבה כל המערכת הפוליטית חברה. במסווה של אג׳נדה, ניצלתם את מצוקות העם, הסתתם אותנו זה נגד זה. עבורכם נגמר עכשיו הקמפיין ומתחילה המלחמה על הכיסא. אבל האמת היא שמלאכת השיקום של היחסים העדינים כאן רק מתחילה.
מנהיגים יקרים, בקרוב אתם תראו את תוצאות מעשיכם. תראו איזה שדים עוררתם כאן, או שאולי תגידו להגנתכם שהם תמיד היו איתנו. אל תגידו ימין או שמאל, כי כשהשנאה מתפרצת, היא מגיעה מכל הכיוונים.