״נו, מה דעתך על התוצאות?״, שאל אותי פעיל צעיר של המחנה הציוני, מיד לאחר שתוצאות המדגם התנוססו על מסכי הענק שהוצבו במטה הבחירות באולם הדרייב־אין.

"תראה", התחלתי להגיד, אבל עוד לפני שהספקתי להמשיך את המשפט, הגיחה לפתע והתמקמה לצדו פעילה צעירה וגאה בחולצה כחולה ועליה הכיתוב ״הרצוג - מנהיג שקול ואחראי״, הסתכלה עלי ושאלה: ״אתה עצוב בגלל התוצאות?״.

״לא, זה הפרצוף הטבעי שלי, אני תמיד נראה ככה״.

״תוכל לשנות אותו?״, שאלה.

״למה?״.

״כי אני רוצה לעשות איתך סלפי״.

״או־קיי״, אמרתי ושמתי על עצמי חיוך.

•••

בהתחלה זה נראה לגמרי אחרת. טכנאי הסאונד באולם בחר לעשות את הבדיקה שלו, כשהוא אומר למיקרופון ״נאום ניצחון, נאום ניצחון״, וחזר על צמד המילים שוב ושוב עד שקיבל מהרמקולים את התוצאה הרצויה.

בכניסה לאולם הוצבו עמדות בידוק סטייל נתב״ג, ומישהו מאחורי אמר לחברו ש״ככה זה נראה כשאתה מגיע למקום שאליו אמור להגיע ראש הממשלה הבא״.

אני מודה, גם אני חטאתי בהתלהבות הכללית, ובמסגרת ההסתמסות שלי לא מזמן עם אדון הרצוג, כתבתי לו את המשפט האופטימי: ״שיהיה סוף שבוע מעולה, כבוד ראש הממשלה הבא״.

וכמה שרציתי שהמשפט הזה יהפוך למציאות. אחרי שמדגמי כל הערוצים צצו על מסכי הענק באולם, הבנתי שזה לא הולך להיות כל כך פשוט.

הבנתי שהחלום שהערב הזה ייהפך לציון דרך בתולדות השמאל הישראלי, נשבר. אבל בכל זאת ליד הבמה קפצו עם דגלי המחנה הציוני צעירים רבים, וצעקו ביחד: ״מהפך, מהפך״. אני הבטתי בהם, ומשום מה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, הוא השיער של שרה נתניהו שעובר מהפכות לעתים קרובות.

כל מי שאני מכיר שקשור לבנימין נתניהו ולסביבתו, תמיד מספר לי על ענייני השיער של שרה, על החשיבות העצומה שהיא נותנת לטיפוחו, ועל ז׳אן, מעצב השיער הנאמן שלה, שרודף אחריה מאירוע לאירוע עם פן ורולים. אני לא אומר את זה בהכרח בקטע רע, אני מכבד אנשים שמכבדים את השיער שלהם. בגלל זה היה לי חבל שאלי אוחנה נפלט כל כך מהר מהפוליטיקה. יש מקום להרבה יותר שיער בפוליטיקה.

•••

לקח זמן עד שבוז'י הגיע לתת את נאום הכמעט־אולי ניצחון שלו, ואני הסתובבתי במרחב של האולם וניסיתי ״לחוש״ את האווירה. היה משהו מוזר באוויר. אף אחד לא ידע אם להיות שמח או עצוב מתוצאות הסקרים (מצד אחד, תוצאות המדגמים היו יחסית חיוביות מבחינת גודל הגוש. מצד שני, הן היו מאכזבות מבחינת התחזיות בנוגע לפער לטובת המחנ״צ שהתפוגגו). אף אחד לא ידע מה עושים עכשיו, ואם מותר בכלל להאמין שהמשחק עוד לא נגמר. באיזשהו שלב ראיתי ממולי את יריב אופנהיימר, מזכ״ל שלום עכשיו. ״אז מה, שלום אחר כך?״, שאלתי אותו. ״בטוח לא בקדנציה הקרובה״, השיב במרירות.

המשכתי להסתובב. מה שהכי קשה לי, אמרתי לעיתונאי שעמו אני מיודד, זה שמישהו כמו בוז'י, במקום אחר באירופה, אנגליה למשל, מזמן היה ראש ממשלה. בתגובה, קיבלתי ממנו את המנטרה שכבר שמעתי בעבר מכמה אנשים - פה זה המזרח התיכון הפרוע ולא אנגליה המנומסת.

״אולי זה הסימן שלנו להוציא את תוכנית אנגליה לפועל״, אמרתי לאשתי כששבתי הביתה מאולם הדרייב־אין מאוחר יותר.

״כן, אולי באמת״, היא אמרה. ״תזכיר לי כמה שנים אמרת שאנחנו צריכים לגור שם, בכדי שאני וארד נקבל אזרחות בריטית כמו שלך?״.

״שנתיים״, אמרתי, ״קדנציה ממוצעת של ראש ממשלה בישראל״.

״אני פשוט לא מאמינה ששוב בחרו בו״, אמרה ושאלה, ״מתי אתה בא לישון?״.

״מאוחר יותר, אני צריך לכתוב על החרפה שהתרחשה היום, ולהעביר את זה כמה שיותר מהר, כאילו אני עיתונאי מקצועי שעומד בזמנים״.

הלכתי לחדר העבודה, הדלקתי את המחשב ושמתי לב שמתוצאות האמת שהחלו להתעדכן, עולה תמונה הרבה יותר קשה. ניצחון מוחץ לנתניהו. מסתבר שהסקרים עוד היו עדינים לעומת המציאות שכתשה את כל חלומותיי. הדלקתי סיגריה ונעמדתי ליד החלון כמו שפרנק אנדרווד עושה כשמשהו בתוכניות שלו מתערער, והוא צריך לחשוב מה עושים עכשיו.

מבעד לחלון ראיתי זוג שהלך יד ביד ברחוב, ומכונית שניסתה להיכנס לחנייה ברוורס, אבל הבינה בסוף שהחנייה לא מספיק גדולה והמשיכה לנסוע אל עבר החנייה הבאה. חשבתי לעצמי שכמעט את כל מה שאני יודע על החיים למדתי במכון הגמילה לפני שש שנים. אחד הדברים שלימדו אותי במכון הוא שהתפיסה שהייתה לי אז, ולפיה כל מה שאני חושב ועושה הוא נכון, היא זו שהביאה אותי לשם (כלומר, למצב הנוראי שבו אני נמצא במכון גמילה מזוין בקצה של לוס אנג'לס), ושעלי להיות פתוח לקונספט שאם יותר משלושה אנשים אומרים לך משהו, כנראה שהם צודקים, וכדאי שתקשיב להם ולא לעצמך. ככל שהלילה נמשך, ותוצאות האמת המשיכו לזלוג, הבנתי שהרבה יותר משלושה אנשים אומרים לי משהו ושאולי כדאי שאקשיב להם ולא לעצמי.