השבוע עברתי דירה, החלטתי ש"מרסל מהבלוק" העממית, האותנטית, זו שמסתפקת בחדר של שמונה מטרים בדירת שותפות, איננה עוד, אין הצדקה לקיומה. 
עם זאת, אני עדיין לא מוכנה לתת לה ללכת, היא עוד לא מיצתה את כל העממיות שלה, ועוד לא גמעה מספיק מהאנשים הקטנים, ברחובות הצרים, אלו שתולים כבסיהם על החבל בחלון, אלו שרושמים במכולת ואלו שיוצאים אל השכונה ומכירים כל נפש חיה בה. 
אז נשארתי פה, נשארתי ביפו.

יש לה קסם, ליפו, היא אחרת, כאילו הזמן והציביליזציה לא חלים עליה. זה נכון שגאוני נדל"ן זיהו את הפוטנציאל לפני כמה שנים, ועכשיו כדי לקנות בית קרוב לנמל אני צריכה לפלרטט עם אוליגרך ולהקים איתו משפחה. אבל ישנם גם הרחובות השקטים יותר, הסמטאות עם הקירות המתקלפים וריח התבלינים החזק.
מהיום שהגעתי לכאן, ליפו, חשקה נפשי בבית ערבי גדול של פעם, עם תקרות גבוהות ומרצפות מצוירות, עם קירות צבעוניים ושטיחים על הרצפה.
לא מצאתי. וכשמצאתי, הבנתי שמישהו עשיר יותר מצא לפני.
אז עברתי לדירה משופצת, עם שתי קומות נחמדות, רצפות קרמיקה ומטבח חדש.
“בורגנות יפואית", קראה לזה זו שגרה לפני בדירה. “אם את רוצה 'בורגנות יפואית', זה המקום".
לא יודעת מה רציתי, אבל האנרגיה הייתה טובה. עוד באותו היום נתתי לה כסף על החשבון והלכתי לארוז את “דירתי" הקודמת.
מאזור מלא באריסטוקרטים, קרוב לגלי צה"ל, עם המון אנשי בוהמה ותרבות, עברתי לרחוב שקט, אחר, עם המון חומוסיות ומקומות לחובבי נרגילות.
עברתי לשכונת עג'מי.
ללבה של שכונת עג'מי.
אל תמהרו להספיד אותי, אני עוד בדמי ימי.
עג'מי היא לא מה שמספרים עליה, וכבר לא מוכת פשע כמו שהייתה פעם.
חששתי, לא אשקר. לא ידעתי איך אני הולכת לספר להורי שאני עוברת לעג'מי. זה כאילו לשחק באקדח מולם ולהגיד “אלו כדורי סרק".
אבל יאללה, מה שיהיה, יהיה.
הזמנתי אותם ועוד כמה מחברי לארוחת ערב, את הכתובת, אמרתי, אני אתן להם כשיצאו לדרך.
בינתיים הלכתי לקנות כמה דברים.
כשנכנסתי אל הירקן הפינתי, שמעתי את אום כולתום מתנגנת ברקע. “אני מתה עליה", אמרתי לו.
“לא הייתה ולא תהיה כמוה", אמר והצביע מעלה, מראה לי קולאז' של אום כולתום, עבד אל-ווהאב ופריד אל-אטרש, “הבת שלי עשתה לי ליום הולדת, למה היא יודעת שאני אוהב אותם".
“יש לך טעם טוב". לקחתי שקית והתחלתי להכניס לתוכה כמה עגבניות, כמה מלפפונים, בצלים וחבילת תירס.
“את קונה קצת, בעל שלך לא נותן לך כסף?", הוא צחק.
“אין בעל, אני לבד", עניתי.
“את בחורה קצת גדולה, זה גברים מאוד אוהבים, עוד מעט יבוא בעל ותקני פה כל יום אינשאללה", אמר.
חייכתי אליו. “אינשאללה", עניתי.
ויצאתי מהחנות.
כשעמדתי להיכנס הביתה, יצא אלי בחור שמנמן, בן 70 לערך, עם קביים. “נעים מאוד, שכנה חדשה, אני עאמי. מה שאת רוצה, אני ואשתי פה, אני רואה את קצת מפחדת, אין לך ממה, פה כולם אחים".
“מה קרה לך ברגל?", שאלתי.
“אה. זה שום דבר, אני דייג, את יודעת?", התגאה, “יש לי סירה קטנה בנמל, ומה לעשות? קפצתי עליה כמו אני ילד, ונפלתי".
“אם תצטרך עזרה, אני פה". לחצתי את ידו.
“את מותק, את, הילדים שלי כל היום פה, וגם הנכדים. הכל בסדר, ברוך השם", חייך והמשיך.
נכנסתי אל דירתי החדשה עם שני סיפורים שיוכלו להרגיע את הורי, האחד על עאמי הדייג והשני על הירקן המברך. ברקע התחיל להישמע קול המואזין, קורא למתפללי יפו לבוא לתפילה.
הוא מרגיע, המואזין. אולי אלו סלסוליו, אולי משיכת המילים ואולי מפני שהוא שגרה כזו, ששמורה למקומות לא מיינסטרימים.
הכנסתי את הירקות למקרר, שמתי לי מוזיקה ומזגתי לי כוס יין.
בערב יבואו כולם, אבי יתקין מזוזה, אמי תזרוק קצת אורז למזל, ואחותי תגיד “שכחתי לקנות לך מתנה, אני אביא לך השבוע".
בינתיים, אירגע קצת.
ישבתי על הספה והבטתי על הדירה הגדולה שבחרתי לעצמי. נכון, היא לוקחת לי חצי מהמשכורת. נכון, היא באמצע שכונה ולא בלב ההתרחשות. ונכון, היא צבעונית מדי לטעמי, אבל היא שלי.
לשנה וחצי הקרובות היא שלי.
ויש לי מרווח, ויש לי מיטה גדולה, כי היו ימים שישנתי על מזרנים.
ויש לי מקלחת יפה, ושירותים בלי נזילה.
ויש מקרר, וגז, ופלזמה, ואפילו כבלים יהיו פה עוד מעט, אפילו כבלים!!!
יש לי בית.
סוף-סוף יש לי בית.




והנה דפיקה בדלת.
ואני פותחת.
גבר, בשנות ה-50 לחייו, נאה ויחף, מושיט לי את ידו ומספר לי שהוא צייר, והוא שמע מעאמי הדייג שאני כותבת. “מה לעשות?", הוא אומר, “השמועות רצות פה מהר". ואנחנו מדברים קצת, והוא אומר שהוא לא רצה להפריע אלא רק להציג את עצמו ולהגיד שהוא פה, אם אני צריכה משהו (כל כך הרבה הצעות ואני לא צריכה כלום, איזה בזבוז). 
אז הצעתי לו בארטר, “אני אכתוב עליך, ואתה תצייר אותי, הולך?".
“ביזנס וומן", הוא אמר, “הולך".
שעה אחר כך אני אצלו בדירה, והנה הבית שבאמת רציתי - מרצפות מצוירות, שמונה חדרים, תקרות יותר גבוהות מהעננים, כריות על הרצפה, קני ציור וצבעים. וספרים, המון ספרים. כשיצאנו לשתות קפה במרפסתו, ראיתי את כל מסגדיה של יפו. 
“למה את שותקת?", שאל.
“כי כל דבר שאגיד יתפרש כקנאה עזה", עניתי.
הוא צחק.
ואיזה שקט היה שם, שעת בין ערביים,
השמש היורדת להחליף משמרתה, מצפה בזהב את בתי הכנסת, הכנסיות, והמסגדים - כמו אם המכסה את בניה.
“יש פה שאריות של שקט, בחוץ רעש", אמרתי פתאום.
“שאריות של שקט!", הוא התפעל, “זה בדיוק המשפט שחיפשתי! שאריות של שקט". והלך לצייר, השאיר אותי ככה עם הגינה.
הייתי כל כך קרובה לתל אביב, שם אצלו על הגג, יכולתי לראות את בנייניה באופק, אותם הבניינים שעליהם אני מסתכלת מקרוב, כשאני חוזרת הביתה קצת שיכורה, ופתאום לא רציתי לראות אותם, פתאום הם לא עניינו אותי.
ובא החושך,
נפרדתי מהצייר וירדתי חזרה אל ביתי -
בערב הגיעו ההורים שלי, הם לא אמרו מילה על השכונה, הביטו זה בזה ואמרו “רק תנעלי את הדלת".
הבטחתי שאנעל תמיד.
אחר כך אכלנו אוכל תוניסאי, אבא שלי סיפר קצת בדיחות ואמי השביעה אותי לשמור על הניקיון.
היה ערב מוצלח וכיפי.
יכול להיות שבית הוא עניין של הסתכלות. יש אנשים שגם על משאית אבטיחים יכולים לעשות לעצמם בית. הם לא צריכים אנשים, נוף וצלילי רקע.
אני מאמינה שאלו אנשים עם עולם פנימי עשיר. 
אולי שלי דל, לא יודעת, אבל משום מה, רק פה אני מרגישה באמת בית.
באחד הסיפורים הראשונים שלי, סיפרתי על איש זקן ומלוכלך הרואה נערה בוכה, באמצע הלילה על חוף פרישמן. כשהוא שואל אותה “מה לך כי תבכי", היא עונה לו: “לא טוב לי, איש זקן, רע לי".
הוא מצביע על בנייניה של תל אביב ואומר “אבל פה זה תל אביב, בטח שקשה, את רואה שם? את האורות?".
“כן", היא עונה.
“שם יפו, לכי, יפו תעשה לך בית".
אז היא הלכה.
ויפו עשתה לה בית.
איך כתב יוסי גמזו:
"השחפים על המזח כבר עפו והים השתתק ונדם. זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו שחודרת - כמו יין - לדם...“.
ועכשיו,
עוד כוס יין.