תחושת חמיצות מלווה את תחילתה של השנה האזרחית החדשה: מערכת בחירות שלא מצליחה להסעיר אפילו את המתמודדים בה, תחושה גוברת של חוסר יכולת לשנות, של "מה שהיה הוא שיהיה", וזיכרון של מלחמה ארוכה בקיץ שלא ברור אם שיפרה את מצבנו אל מול ענני החורף האסלאמי החשוך שמתקדרים סביבנו. אפילו סופת השלג שהבטיחו לנו אכזבה.



אבל אם נתעלה לרגע מעל למרירות שנוטפת מרוב עמודי העיתונים, נרים את הראש גבוה ונסתכל סביב - התמונה נראית אחרת. רגע כזה סיפק לנו לפני שבועיים האסטרונאוט בארי ווילמור, שהתעורר בבוקר חג המולד בתחנת החלל הבינלאומית אל הנוף של ישראל מגובה 400 ק"מ. התמונות המרהיבות מספרות סיפור אחר: כתם ירוק, בנוי ומשגשג בלב מדבר שומם.

הנתונים הכלכליים אפילו מחזקים את הסיפור הזה. התוצר הישראלי חוצה השנה את קו 40 אלף דולר לנפש. מעבר לעובדה שהנתון הזה ממקם את ישראל קרוב אל הכלכלות האירופיות החזקות, הוא אומר שהצלחנו בעשור האחרון יותר מלהכפיל את התוצר שלנו. למי ששכח: בעשור הזה יצאנו מעזה, נכנסנו למלחמה לא קצרה בלבנון וחזרנו לעוד שלושה מבצעים בעזה, האחרון שבהם כבר הפך בינתיים למלחמה עם אות.


ישראל של  2015 היא מדינה משגשגת ומבוססת, לא נטולת בעיות, אבל יכולה כבר להיחשב למדינה עשירה, גם אם רבים מאזרחיה אינם עשירים. מסביב לנו (ואלה כבר לא חדשות טובות) מדינות מתפוררות, בחלקן כבר אי אפשר למדוד את התוצר הלאומי ובאלה שכן - הוא צולל אל מתחת ל־4,000 דולר לנפש. חזון הווילה בג'ונגל של אהוד ברק מעולם לא היה תקף יותר.

הבלוף הפלסטיני

גם אגף המודיעין של צה"ל שהציג בשבוע שעבר הערכת מודיעין שנתית קודרת, כדרכו, לא יכול היה להתעלם מהעובדות וציין בהערכה שישראל היא הגורם החזק והמשמעותי ביותר באזור. אי של קידמה בתוך אוקיינוס של 400 מיליון ערבים, %60(!) מהם מתחת לגיל 25, רבע מהם מובטלים. המיליונים האלה עסוקים עכשיו במלחמת דת ובעיצוב מחדש של האזור, תוך פירוק שיטתי של רוב מדינות הלאום הפיקטיביות ששורטטו כאן לפני 99 שנים. נכון שישראל היא הגורם היחיד שיכול לאחד שיעים עם סונים וקיצוניים עם מתונים, אבל ישראל היא לא בראש מעייניהם, וזה פותח לה חלון של הזדמנויות.

מול הציר השיעי הרדיקלי - איראן־אסד־חיזבאללה - שמשום מה הממשל האמריקאי רואה בו בן ברית לגיטימי נגד דאע"ש, מתבסס ציר סוני מתון, בהובלת 
סעודיה ומצרים, שכנראה הצליח להעביר את קטאר לצדו. הציר הזה מושיט לנו יד עכשיו ומבקש שנעצב ביחד את גבולות האזור תוך סיוע לגורמים המתונים והשפויים. אבל יש התניה אחת: בדרך לריאד, דובאי ועמאן הם מבקשים שנעצור ברמאללה. מדינות הציר המתון לא מתיימרות לטעון שיש פתרון מלא לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל הן מבקשות שלפחות נדבר איתם. 

רמאללה, מצדה, כבר לא מאמינה בדיבורים עם ישראל, בוודאי לא עם המנהיגות הנוכחית שלה, ומשקיעה את כל האנרגיה שלה בלהעלות את ישראל על מסלול החרמות והנידויים. ויש לה סיכוי לא רע. אם יצליחו הפלסטינים לרתום את אירופה לחרם נגד ישראל, הם יגדעו את מגמת השגשוג הכלכלי, והווילה תיראה יותר כמו צריף מוקף גדרות. 

לא קשה להוציא את האוויר מהיוזמה הפלסטינית לצייר את ישראל כמדינת אפרטהייד. אם יש משהו שכל מנהיגות ישראלית יכולה לסמוך עליו הוא שלא 
משנה כמה נדיבה תהיה ההצעה שתונח בפני הפלסטינים, אין מנהיג פלסטיני שיקבל אותה ויכריז על קץ הסכסוך. אולמרט היה האחרון ששטח הצעה כזאת - %97 מהשטח - וגם היא נדחתה. גם אם ישראל תציע %100 לא נראה שיש היום פלסטיני שיקבל את ההצעה ויכריז בתמורה על קץ התביעות מישראל. 

עבור הפלסטינים קבלת מה שאנחנו רואים כ־%100 - הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים - משמעותה הסכמה לפשרה על %78 משטח "פלסטין ההיסטורית", כלומר ישראל של לפני 67'. לכן לא נדרש הרבה אומץ לחשוף את הבלוף ולהוכיח לעולם שאין עם מי לפתור את הסכסוך בדור הנוכחי.
דחייה פלסטינית של הצעה ישראלית כבר לא תאפשר להם להוביל את ישראל בנתיב החרמות. אחריה, וברגע שמוותרים על השאיפה לפתרון מלא של הסכסוך, נפתח ספקטרום של צעדים שניתן לעשות כדי לשפר את חייהם של ישראלים ופלסטינים כאחד: מצעדים חד־צדדיים ועד להסדרי ביניים. בניגוד לסביבה המתפוררת ולעזה החמאסית - לגדה המערבית יש פוטנציאל שגשוג גבוה יותר.

עזה תישאר בעיה נפרדת, ופה תצטרך הממשלה הבאה להחליט אם היא פותחת לעזה צוהר כלכלי שיכניס לרצועה אוויר לנשימה. אחת ההצעות שראוי לדון בה ברצינות היא הצעתו של השר ישראל כץ להקים נמל לעזה על אי מלאכותי, עם גשר אחד שיחבר אותו ליבשה ויהיה תחת פיקוח בינלאומי. מהלך כזה יסיר מעל ישראל לחלוטין את תווית הכובש וישלים סופית את מהלך ההתנתקות מעזה שהתחלנו בו לפני עשור.

פלוגה אחת, זה הכל

נכון לעכשיו, ועל אף התחושה של רבים כי החלה הספירה לאחור לקראת חידוש הלחימה מול עזה - ההתנהגות של חמאס מעודדת. הם יצאו מגדרם גם בשלושת מקרי ירי הרקטות מהרצועה וגם בירי הצלפים כדי להבהיר שלא הם עומדים מאחורי האירועים, ושהם עושים כל מאמץ למנוע אותם. וזה נכון. חמאס לא בשל ולא מעוניין בחידוש העימות עם ישראל, נכון לעכשיו. קשה לדעת כמה זמן יימשך ה"עכשיו הזה", אבל ההתנהגות של חמאס מאז צוק איתן מותירה מקום לאופטימיות זהירה בנוגע לכך שהשקט יימשך זמן רב יותר מזה שהשיגו המבצעים הקודמים ברצועה. 

אבל אסור שההערכה הזאת תהיה תירוץ לזנוח את תושבי עוטף עזה. כן, רובם יישארו שם גם בלי החיילים שעזבו. גם המחאה תלך ותדעך. למה? כי הם מין אנשים כאלה שלא עוזבים בקלות בית. נכון, היו שעזבו מאז צוק איתן, אבל רוב האנשים שגרים בעוטף עזה מייצגים סוג של חוסן וסולידריות חברתית 
שהופך נדיר בחברה הישראלית. אני עוקב אחריהם כבר 14 שנה בהתפעלות ובהערכה. 

אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה טוענים שהם יודעים לשמור עליהם מצוין גם בלי נוכחות של חיילים ביישובים. מקצועית, אני בטוח שהם צודקים. אבל דווקא אחרי שבשבוע שעבר סיכמו בצה"ל את צוק איתן בהבנה שהם חייבים להיות קשובים יותר לאוכלוסייה, אפשר היה לטפל בהם אחרת.

בסך הכל מדובר בפלוגה אחת, מאה חיילים. ונכון שהפלוגה הזאת צריכה להתאמן ולא רק לשמור על יישובים, אבל הפלוגה הזאת נותנת תחושת ביטחון לתושבי העוטף וזה דבר יקר ערך. הביטחון הפיזי חשוב, אבל ללא תחושת ביטחון הוא לא שווה הרבה. 

האמון של תושבי עוטף עזה במערכת הצבאית נסדק בשבוע האחרון של המלחמה. קודם זה היה הרמטכ"ל שקרא להם לשוב הביתה, קריאה שעלתה במחיר חייו של דניאל טרגרמן ז"ל בן ה־4. אחר כך אלה היו השעות האחרונות למלחמה, כשבפיקוד דרום ובפיקוד העורף לא חשבו שראוי לעדכן את תושבי העוטף המנוסים. את המחיר שילמו זאביק עציון ושחר מלמד מקיבוץ נירים.

מה שעשה השבוע הזה לעוטף עזה לא עשו 14 שנים של רקטות שנורו עליהם. והבעיה של התושבים שם היא לא עם חמאס. היא עם צה"ל. האתגר של כולנו הוא לחזק את החבורה האיכותית הזאת כדי שתישאר לגור שם, מול עזה. ובמסגרת הזאת יכול צה"ל להשקיע פלוגה במה שנקרא "תחושת ביטחון", גם אם התרומה של החיילים האלה לביטחון הפיזי היא מינורית.

כל מי ששירת בשטחים מכיר את המושג "תגבור צירים" - נוהג שלפיו עולים כוחות רבים של צבא מדי יום על הכבישים בשעות העומס כדי לשדר לתושבים הישראלים שצה"ל נוכח שם. לא ברור עד כמה זה מועיל למנוע פיגועים, אבל זה מועיל מאוד לאמא שנוסעת עם שלושת ילדיה ויכולה לנסוע בצמידות לרכב צבאי. היא מרגישה אחרת.

אז נכון שלאוכלוסיית העוטף יש פחות לובי פוליטי מלתושבי השטחים. אבל זה בדיוק המקום שבו צריך צבא העם להתעלות מעל הסתכלות צרה דרך כוונות, ולהבין שנוסף לתפקידו לספק ביטחון הוא צריך לספק גם תחושת ביטחון. המוכנות של ישראל למלחמה לא תשתנה בהרבה אם תהיה פלוגת חיילים פרוסה בששת היישובים בעוטף. התוצאות של צוק איתן יימדדו גם ביכולת של המוסדות שלנו ושל כולנו כחברה לעטוף את החברים בעוטף.