משחק הצינורות

1. הסיפור הזה, שעיקריו פורסמו השבוע על ידי רביב דרוקר בבלוג המעניין שלו, מספק הצצה למסלול העקלקל שבו עוברים כספים מתקציב המדינה אל מוסדות שונים בציונות הדתית.

הכל התחיל לפני כמה חודשים כשהרב איתן צוקר, העומד בראש ארגון פנימה, נפגש עם שר החינוך, הרב שי פירון. צוקר הציג לשר את פעילות הארגון, העוסק ב"התחדשות ערכית בחברה הישראלית והעמקת הזהות היהודית ציונית במגזר החילוני", וביקש תקציב. בסביבתו של פירון ביקשו לסייע, אבל לא מצאו תקנה תקציבית שניתן להחילה על פנימה ומאפשרת העברת כספים.

במקביל, החלו ניסיונות קדחתניים לאתר עבור פנימה מסלול אחר, עוקף, והפתרון שנמצא היה הפתרון העקום, המוכר לכל מי שעוסק בהעברות תקציביות: אם פנימה לא רשאי לקבל את הכסף משום שאין לו תקנה, בואו נמצא מישהו אחר שיש לו, נעביר את התקציב אליו, ופנימה כבר ימצא את הדרך לקחת אותו ממנו. כך נוצר הקשר עם איגוד המדרשות.

לפני כמה שבועות קיבלו 34 ראשי המדרשות של הציונות הדתית מכתב שעליו חתומים מנהלי האיגוד, הגוף שמרכז את כולן. מנהלי האיגוד בישרו בשמחה לאנשי המדרשות שתחתיהם שהצליחו להשיג עבורם עוד 4.5 מיליון שקל, סכום כסף נכבד שאיש לא בנה עליו מראש. אלא מה? כדי לקבל משהו מהכסף הזה, נדרשו נהלי המדרשות לשתף פעולה עם העסקה שנתפרה קודם לכן. 

הכסף, הוסבר להם, הושג רק בעקבות שיתוף פעולה עם ארגון פנימה, ולפיכך ניתן יהיה לממש אותו רק תוך שיתוף פעולה עם הארגון הזה. 

אלא שלעסקה הזאת היה עוד חלק. שכן, כל מי שמבקש למצוא לעצמו צינור שדרכו יועבר אליו הכסף שהוא מבקש, יודע שלשימוש בצינור הזה יש מחיר. שהרי עם כל הכבוד לפנימה, גם אנשי איגוד המדרשות צריכים להרוויח משהו בעקבות הרצון הטוב שלהם לסייע, לא? כך סוכם שהאיגוד יקבל 4.5 מיליון שקל מהמדינה, 3.5 מיליון מהם יופנו לשיתוף פעולה עם פנימה, ומיליון נוסף יחולק בין המדרשות של האיגוד. 

ומה יהא דינו של מנהל מדרשה שלא מתאים לו שיתוף הפעולה הכפוי הזה עם פנימה? התשובה ברורה, הוא לא יקבל גרוש. "חשוב להדגיש", כותבים מנהלי האיגוד במכתבם למדרשות, "התוספת המשמעותית לתקנה, מותנית בהתחייבותנו להקצאת הסכום הנדרש לטובת פעילות פנימה... זו הזדמנות להיות שותפים בפרויקט ערכי וחשוב וליהנות מגידול תקציבי משמעותי כבר השנה ושישפיע בעזרת השם גם על שנת התקציב הבאה".

פנימה, אגב, עד כמה שהצלחתי ללמוד השבוע, הוא ארגון חיובי שעושה דברים טובים. לכל זה אין שום קשר לדרך העקומה שבה מועברים אליו הכספים. ראש הארגון, הרב איתן צוקר, שאליו פניתי השבוע, הודיע לי אחר כבוד שהוא לא מדבר עם עיתונאים.

בכיר באיגוד המדרשות, אישר באוזני שהעברת הכסף לאיגוד המדרשות הותנתה על ידי משרד החינוך בשיתוף הפעולה עם פנימה. הם שכנעו את המשרד להביא כסף, הסביר, אז זה מותנה בשיתוף פעולה איתם. השאלה מי יזם את המהלך מעניינת כשלעצמה. לשכת שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, מכחישה שזו היא. אלי לבנון, מנהל מינהלת הזהות היהודית במשרד הדתות, שנתנה גם היא את חלקה להעברה, טען באוזני שלשכת שר החינוך היא שהובילה את המהלך יחד עם איגוד המדרשות. באיגוד המדרשות טוענים שאנשי פנימה הגיעו אליהם ביוזמתם והציעו להביא כסף תמורת שיתוף פעולה.

"זה נעשה ככה באין ספור העברות", מסביר גורם שמעורה היטב בעולם הזה, "אין אפשרות להעביר כסף לגורם שלא יושב על תקנה, גם אם הוא הכי טוב וישר בעולם, חוץ מאשר להעביר אותו דרך ארגון אחר שיש לו תקנה, ובמקרה כזה אין ברירה אלא להפריש לו על מנת שיהיה מוכן לשיתוף פעולה. יש ארגונים שחיים ומתפרנסים מהיותם צינורות עבור אחרים".

באותו יום שבו הגיע המכתב המדובר לראשי המדרשות, נשלח אליהם מכתב נוסף מהאיגוד. גם במכתב הזה בישרו מנהלי האיגוד למנהלי המדרשות שתחתיהם כי הם הצליחו להשיג להם כסף, עוד כסף. הפעם היה מדובר בשני מיליון שקלים עבור שיתוף פעולה עם פרויקט "זוכרים בעוז רוחם". מדובר בפרויקט "הנצחה, תיעוד והעלאת המודעות לחללי מערכות ישראל, חללי הטרור והפצועים", שמאחוריו עומד גוף בשם "מפעלות הציונות הדתית", גוף שידיו רב לו בכל מה שקשור להעברות כספים ולחלוקת תקציבים במגזר הדתי־לאומי.

הרעיון כאן, כמו בסיפור פנימה, הוא רעיון דומה. מפעלות הציונות הדתית, מסביר הבכיר באיגוד המדרשות, הצליחה להשיג עבור האיגוד תקציב של שני מיליון שקלים אבל הוא מתנה את העברתם בכך שמיליון יחזור אליו, לפעילות שהוא מארגן. ומה עם המיליון הנוסף? כמו בסיפור פנימה, גם כאן הוא יישאר בצינור של איגוד המדרשות שנעתר לסייע ל"מפעלות", והוא יחולק בין הגופים שלו. גם כאן קיבלו ראשי המדרשות מסר ברור מהנהלת האיגוד שלהם. השגנו לכם עוד שני מיליון. 

הנימוק שבשמו השתמשנו היה המעורבות של כולכם, מדרשות יקרות, בפרויקט ההנצחה, ולכן על כולכם לשלם עליו, גם אם אין שום קשר בין פעילות המדרשה שלכם לבין הנצחת חיילי צה"ל. ויש, כאמור, גם צ'ופר. אנחנו נקבל מהמדינה שני מיליון, מיליון אחד תחזירו לצורך פרויקט ההנצחה שמארגן מי שהצליח לארגן את הכסף, את המיליון השני נחלק בין כולכם.

"אם בסיפור של פנימה העסק מריח לא טוב אבל לפחות אני יודע שעושים בו פעילות חינוכית", מסביר את טרונייתו מנהל אחת המדרשות, "כאן זורקים לנו סוכרייה, נותנים לנו מיליון שקלים שלא חלמנו עליהם מראש, אבל כדי לקבל אותם אנחנו צריכים לשתף פעולה ולהתחייב שאת המיליון השני נחזיר בחזרה לאיגוד עבור פרויקט שלחלקנו הוא בכלל לא קשור". 

"יתרה מזו, לאף אחד מאיתנו אין יכולת לדעת לאן הולך הכסף הזה, כמה מיליונים עולה פעילות ההנצחה הזאת שלהם, ומה עושים עם כל שקל. מה שברור זה דבר אחד. מדינת ישראל שהעבירה את הכסף למדרשה שלי, לא תכננה שהוא יסתובב ככה. תחשוב בעצמך אם נראה לך סביר שבשום מחשב של המדינה, במשרד האוצר או במשרד החינוך או איפה שלא יהיה, אין שום עקבות לאן הלך הכסף". 

גם כאן המסר במכתב היה ברור. "התוספת התקציבית לתקנה מותנית בהתחייבותנו להעברת הסכום הנדרש לטובת הפרויקט, סכום שישמש את פרויקט זוכרים בלבד". 

ומה יהיה על ראש מדרשה שלא יהיה מוכן לשתף פעולה עם זה? גם כאן התשובה ברורה. הוא לא יראה שקל. 

בלי קשר לאיגוד המדרשות, כל מי שמכיר את הדרך הפתלתלה שדרכה עוברים תקציבי המדינה אל רבים ממוסדות הציונות הדתית, יכול להעריך שבלילה שבו נעצרו החשודים בפרשת ישראל ביתנו, כמה עשרות מנהלים ברמות שונות במגזר הדתי־לאומי התקשו לעצום עין.

הסיפור פשוט. מדינת ישראל מעבירה כספים לארגונים ולפעילויות בכמה מסלולים. כל מה שלא נמצא בבסיס התקציב מחפש דרך לעבור אחר כך באיזשהו מסלול משלים. זה יכול להיות באמצעות תקצוב ישיר של משרד ממשלתי. זה יכול להיות באמצעות כספים קואליציוניים ששמורים למפלגות. משרד האוצר ומשרדי הממשלה האחרים נהנים עד מאוד מהשיטה הזאת, שמאפשרת להם לקנות אצבעות בוועדות השונות כל אימת שיחפצו. לכל מהלך שהם מבקשים להעביר בכל ועדה יש מחיר, וחברי הכנסת יהיו מוכנים להרים את ידם עבור כל שינוי שמבקש האוצר, אם רק ייתנו להם את מה שהם רוצים. עד כאן מדובר בפוליטיקה פשוטה.

כאמור, כל גוף שמבקש כסף, חייב לשבת על תקנה תקציבית כלשהי שמאפשרת להעביר לו אותו. וזה מעלה שתי בעיות. האחת, מה עושים עם ארגונים שאין להם תקנה? השנייה, מה עושים עם ארגונים שיש להם תקנה, אבל על התקנה שלהם יושבים עוד ארגונים אחרים שאינם מ"אנשי שלומנו", ואין לנו עניין לתקצב גם אותם? 

כאן מתחיל משחק הצינורות. ארגונים רבים מתבקשים מעת לעת לשמש כצינור להעברת כספים לארגונים מקבילים. "הייתי המום מאיך שזה עובד", מספר גורם בבית היהודי שנחשף לאחרונה לשיטה. "רציתי לסייע לארגון מסוים, שפעילותו חשובה ורצינית, לקבל תקציב. כשהתברר שהוא לא יושב על תקנה שמאפשרת להעביר לו, הפנו אותי אל ארגון אחר, מוכר וגדול, כדי שאבקש ממנו שיהיה מוכן שנעביר דרכו את הכסף. כשפניתי, אמרו לי שם שאין להם בעיה עם זה, אבל שחלק מהכסף יצטרך להישאר אצלם. שהם לא עובדים בחינם. הם רצו משהו כמו 30%. התחלתי לברר והתברר לי שככה זה עובד עם כולם".

שוחחתי בשבועות האחרונים עם שורה של מנהלי מוסדות. רובם חשים שלא בנוח עם השיטה. כולם הדגישו שכל עוד היא עובדת ככה, היא לא משאירה שום ברירה למי שמבקש להיות מתוקצב. 

"באחד המקרים", נזכר מנהל גוף חשוב ומשמעותי בציונות הדתית, "הודיעו לי שאושר להעביר לי תוספת תקציבית, אבל היא תצטרך לעבור דרך הרשות המקומית, כי יש בעיה להעביר לי ישירות. דיברתי עם ראש הרשות, והוא הבהיר לי שחלק מהסכום יצטרך להישאר אצלו, כי ככה זה עובד. סירבתי. אין לי שום עניין למצוא שוטרים דופקים לי בחמש בבוקר על הדלת בגלל סיפורים כאלה".

למה זה קורה בציונות הדתית יותר מאשר במקומות אחרים? פשוט מאוד. משום שלציונות הדתית יש הרבה מאוד מוסדות, משום שחלק נכבד מהמימון שהם נדרשים לו לפעילותם החיובית לא נמצא בבסיס התקציב, ומשום שכולם מבינים שזו הדרך לחיות. ייתכן שרוב האחריות מוטלת לפתחו של העכבר, ייתכן שדווקא לפתחו של החור. מה שברור הוא שהשיטה והיעדר מנגנוני פיקוח אפקטיביים יביאו עוד חקירות רבות נוסח פרשיית ישראל ביתנו.

2. לפני כמה שבועות הגיש ח"כ מיקי רוזנטל עתירה לבג"ץ נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, שלא להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפרשת ביביטורס. 

כשבית המשפט הקציב 45 יום לתגובות, פנה רוזנטל שוב לבג"ץ וביקש שהדיון יתקיים "מוקדם ככל האפשר ובוודאי שלפני מועד הבחירות, זאת במטרה להניח בפני הבוחר מידע מקיף, מעודכן ושלם ככל האפשר על המתמודדים בזירה הפוליטית, בבואו לממש את זכותו הדמוקרטית בקלפי ולבצע באופן מושכל ומודע את בחירתו".

טענה דומה נשמעה לא מכבר גם כשהמדינה ביקשה לדחות את מועד הדיון בתביעה שהגיש מני נפתלי, אב הבית בבית ראש הממשלה, נגד נתניהו. לפני כמה שנים הגיש ניסן סריזדה, לשעבר איש מועצת הצמחים, תביעת לשון הרע נגד מיקי רוזנטל, בעקבות תחקיר שזה פרסם על אודותיו, כשהגיש את תוכנית התחקירים "בולדוזר". בחודש פברואר האחרון עמד סריזדה על דוכן העדים וסיפר את הסיפור המסקרן הבא שאירע, לדבריו, שבוע אחרי פרסום התחקיר, כאשר ביקש לתבוע את רוזנטל והגיע לשם כך למשרדו של עו"ד גדעון פישר.

"עו"ד פישר ראה את המסמכים... את כל התכתובת של משרד החקלאות, ואמר לי 'אני לא מאמין על מיקי רוזנטל. הוא חבר שלי'. התקשר אליו. השאיר את הרמקול פתוח. 'מיקי, תגיד לי, אתה השתגעת? יש בפניך כאלה מסמכים ואתה מוציא שם רע לניסן סריזדה?', ואז אומר רוזנטל: 'אח שלי, גם אתה בשביל 20 אלף ג'ובות היית מפרסם את הכתבה'.

באותו רגע... גדעון פישר ניתק את הקו.

אמר לי 'ניסן, לא שמעת את זה פה, אתה מסבך אותי, הוא לקוח של אח שלי'. אמרתי 'גדעון, אני מאוד מקווה שאני לא אשתמש בזה". סריזדה הציע לרוזנטל עסקה. לך לפוליגרף ואם תכחיש את הסיפור הזה ותצא דובר אמת, אני מתחייב למחוק את התביעה שהגשתי נגדך. לרוזנטל הייתה הצעה אחרת: "אמרתי שאני מוכן, ואם אצא שאני דובר אמת בפוליגרף, הוא יחזיר את הכסף שקיבל ממשרד החקלאות... אם אני אצא דובר שקר, הרי שהורשעתי ציבורית והכל ואשלם את סכום התביעה...". 

השבוע היה סיכוי להתקדם צעד גדול בדרך אל בירור הסוגיה הזאת, שכן ממש אתמול היה אמור רוזנטל להתייצב על דוכן העדים בבית המשפט ולהיחקר על גרסתו. למה רק היה אמור? משום שבתחילת השבוע שלח בא כוחו של רוזנטל מכתב וביקש לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר. למה? 

"המבקש הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. כידוע, לאחרונה פוזרה הכנסת ונקבע תאריך לבחירות כלליות. בהתאם לכך, צפויות אף להתקיים בחירות מקדימות (פריימריז) במפלגת העבודה, בהן מתמודד המבקש... בימים אלה עמל המבקש במסגרת הבחירות המקדימות, וביום הדיון צפוי המבקש לקחת חלק מרכזי בכנס ותיקי מפלגת העבודה...". 

חבל. דווקא הגישה של מיקי רוזנטל "להניח בפני הבוחר מידע מקיף, מעודכן ושלם ככל האפשר על המתמודדים בזירה הפוליטית, בבואו לממש את זכותו הדמוקרטית בקלפי ולבצע באופן מושכל ומודע את בחירתו", הייתה גישה מעניינת וחשובה. כשמדובר בנתניהו, כמובן.