לפני יותר משנה התבכיינתי מעל דפים אלה על הבושות שעשיתי במרוץ הלילה של תל אביב כשרצתי לבדי בחושך. ולמי ששכח, זו אני שנותרה מאחור ואספה את כוסות הפלסטיק שכולם זרקו על המסלול לפניה. זו אני שרצה עם מספר חזה קצר מדי, כמו של פורד פיאסטה משנות ה-70.

כן, זו אני שרצתה להירשם למרוץ רק בשביל החולצה, המדבקות והמדליה בסוף. זו לגמרי אני שעשתה בעיקר רעש בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בעיתון, ברדיו, ואפילו בפני הקופאיות בסופר מתחת לבית. זו אני שהצטלמה בפוזות ספורטיביות מול המראה, התנסתה בסוגים שונים של נעליים, מדרסים, כריות אוויר, פיתוחים טכנולוגיים של נאס"א, נוגדי זיעה, כדורי מגנזיום ושלל צרות, ובסופו של דבר, כמו דיווה אמיתית, מצאה את עצמה תופסת מונית בפארק, מרחק עשר דקות הליכה מביתה. עולה במעלית, מדליקה טלוויזיה ונמרחת עם הסרטים, המדבקות והלוגואים של העירייה בגב, ביד ובמצח, על המיטה מול קושמרו.

חלפו להם כמה חודשים עד שפגשתי את הפרשן הצבאי שלנו יוסי מלמן, שהוא מרתוניסט ואיש ברזל נערץ בעצמו, וביקשתי ממנו טיפים ותמיכה מנטלית ומוראלית. הוא מאוד שמח לעזור, כל מה שרציתי היה ייעוץ בנושא איך חוצים את מחסום שלושת הקילומטרים שאני נוהגת לרוץ במהירות של 7 קמ"ש (עיגלתי, זה היה רק 6). בהתחלה הוא שתק, חשב שאני צוחקת. "אני יודעת, המצב עד כדי כך גרוע", אמרתי. ואז, אחרי ששכנע אותי שהכל בראש ושאני מסוגלת (תודה, יוסי!), הוא הבטיח לי שביום ההולדת בעוד כחצי שנה אני ארוץ חצי מרתון.

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

והנה אחרי הפסקה די ארוכה ומייאשת, אני רצה פתאום לבד. בלי מספרים על הגב, בלי חולצות מיוחדות עם לוגו של עירייה, בלי לשאול מי זה שמחלק את המדליות ואם חייבים לסיים כדי לקבל אחת. בלי מתיחות פוטוגניות על הברזלים באבן גבירול, ובלי ציוד שעולה הון לא מנאס"א ולא מספורט ארואסטי. סתם רצה. מרצוני החופשי. לאן? רק אלוהים יודע.

ולפעמים, אני מרגישה שאני צריכה לעצור קצת לפני שאני ממשיכה לרוץ. במיוחד כשכבר הגעתי ל-9 קמ"ש (או־קיי, 8.5) ולכמעט 10 קילומטרים. בחיי שכמעט. חשבתי על משמעותה המנטלית של הריצה הזאת עבורי, בשבוע שעבר כשכולם סיכמו בכל מדיום אפשרי את השנה שחלפה. פעם אהבתי סיכומים של שנה, סוף של סרטים וסיומות של ספרים.

הייתי בוחרת לא פעם את ספרי הקריאה שלי על פי הפסקה האחרונה בספר. היה משהו מרגש בסוף שהוא גם התחלה חדשה. אלא שספרים לא באמת נגמרים יותר בסוף קלאסי, בסרטים לא מופיעה הכתובית THE END מאז "חלף עם הרוח", וגם שירים כבר לא מסתיימים בפייד־אאוט מוזיקלי, אלא סתם כך פתאום. אולי כי באיזשהו מקום השתלטה על כולם המסחרה התרבותית, זו ששומרת לעצמה את האופציה לכתוב המשך או אם אפשר טרילוגיה.
ואם הם לא מסיימים, אז למה אנחנו? לסיים משהו באופן חד־משמעי זו בחירה. ואני באופן אישי כבר לא אוהבת סיכומים, סגירות, סופים, להביט לאחור או לעשות רשימות מלאי, הספק או לוח מטרות. מבחינתי הדוח למס ההכנסה הוא סיכום ראוי (או לא ראוי) לשנה האזרחית, ובזה זה נגמר. קלישאתי ככל שיישמע, אני מעדיפה להתעלם מהסוף ולהתמקד בהתחלה, ואם אפשר אז שתהיה רק בימי הולדת וללא ספירה לאחור.

מעניין שהפטיש החדש שלי עכשיו הוא דווקא לבחור את ספרי הקריאה שאני קונה (או שואלת. כן, זו אני הצדיקה האחרונה שעדיין רשומה לספרייה עירונית) על פי ההקדשה שמופיעה בעמוד הראשון. לא זו שכותבים בכתב יד, אלא זו המודפסת בצדו השמאלי של העמוד הראשון, שאותה מקדישים המחברים להורים, לאישה או "לך שאהבת". משום מה שמתי לב כי ככל שההקדשה מסתורית יותר, כך יש לי חשק גדול יותר לקרוא את הספר.

אז נמנעתי באלגנטיות מלסכם כשכולם עשו זאת. והאמת היא שהפעם אני מנסה להימנע גם מרשימות, מטרות, רצונות והכרזות. ובכלל קצת מתחשק לי להפסיק לרוץ אחרי עצמי, אחרי מד הקילומטרים בחיים, אחרי תוכנית אימונים, אחרי דברים שאולי יקרו או לא יקרו עכשיו או בעוד חצי שנה. לא מתחשק לי לסכם וגם לא לגזור סרט של התחלה. כרגע אני מעדיפה רק להמשיך לרוץ על הדרך ולקוות שהיא תהיה ישרה ונטולת מכשולים. ובאופן כללי, נדמה לי שאהיה מרוצה ומאושרת כל עוד תמיד כשאחזור הביתה מיום עמוס לטוב או לרע, אדע שיש לי קצת חול של ים בנעליים וגם כמה צדפים בכיסים.