שבוע אחד בינואר: מבט על צרפת שאחרי הטרור

פועלי הניקיון של פריז היו יעילים כתמיד בבוקר יום שני, וקרעי הכרזות, הדגלונים והמדבקות, "אני שארלי" או הנדירים יותר, "אני יהודי", כמעט לא נראו. רוב המפגינים העדיפו כנראה לקחת אותם כמזכרת, כדי שיום אחד יוכלו לומר לנכדים: "היינו שם".
 

התחושה הכללית היא כי הנשיא פרנסואה הולנד יידע בשעת מבחן זו להרים את הכפפה, ואולי לשנות את כיוון ההיסטוריה הצרפתית. הנשיא החבוט שכבר נקבר פוליטית, גם על ידי עמיתיו למפלגה, הזדקף לפתע, ומדד הפופולריות שלו עלה לאחר שהידרדר כבר לכ־20% תמיכה בלבד. הדרך למעלה עדיין ארוכה.
 

"אני גאה בצרפת, השאלה היא אם צרפת גאה בי...", אמר הנשיא למקורביו. את הרעיון להזמין ראשי מדינות להפגנה הוא קיבל מקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. אחר כך כולם רצו לבוא. צריך היה לאזן את בנימין נתניהו באבו מאזן. האמריקאים אוכלים את עצמם על כך שלא ידעו לזהות את ההזדמנות לשלוח נציג בכיר. עכשיו מופיע הולנד כ"אבי האומה" הרוצה לדאוג לאחדותה, וחושש הן מן התחושות בציבור כלפי המוסלמים והן מאפשרות של הגירה המונית של היהודים.
 

באופן פרדוקסלי, עצרת ההמונים הסירה את הדילמה אם להעביר חקיקה שתאפשר מעצרים מונעים וציתותים של הממשל לאזרחים. מדובר בשינוי מהותי ברוח החוקה שאינו יכול לעבור בשקט, גם בשעה סוערת זו. המסר ששידר היה שהממשל מספיק חזק כדי לא לוותר על עקרונות מקודשים, לאחר שקודם לכן נראה כי איבד את העשתונות.
 

הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, שהצליח להתקדם בהפגנה עד השורה השנייה של צעדת האח"מים, מוסתר על ידי כובעו רחב השוליים של נשיא מאלי- ולפעמים אף לחדור לשורה הראשונה - תומך בהחמרת החוקים ובדיון מחודש בהגבלת ההגירה. אבל הולנד וסרקוזי אינם לבד על המגרש. נהג המונית שלקח אותי מזירת הרצח שבה ביקר נתניהו למכון הפתולוגי שממנו יצאו ארונות הנספים לישראל, אינו נותן אמון במפלגות המסורתיות, רק במרין לה פן ובחזית הלאומית. "הם יודעים מזמן שאנחנו במלחמה. מה יועיל להשקיע כספים בהגנה על הקהילה היהודית? תמיד זה נגמר ביהודים. רוב הנרצחים היו נוצרים, אז צריך לשמור גם עליהם. לא צריך להגן, צריך לתקוף...".
 

הערכות מחדש
 

בינתיים, להולנד ולראש הממשלה מנואל ולס יש אשראי לתקן, להתחיל מחדש. אבל האם זה ניתן לביצוע? 10,000 חיילים, מחצית מן הכוח הצבאי החונה

בצרפת, יופנו למשימות הגנת העורף. צרפת תגביר גם את מלחמתה בטרור מחוץ לגבולותיה, בעיקר במאלי ובעיראק. הולנד נשא את דברי ברכתו לשנה החדשה לצבא צרפת מעל סיפון נושאת המטוסים שארל דה גול, שיצאה לאוקיינוס ההודי. האם תוכל צרפת לתרום יותר מכמה מטוסים לפעולות הקואליציה בעיראק? ועל חשבון מה יבוא התקציב? ומה יהיה על תוכנית המיתון שנועדה להוציא את כלכלת צרפת מהבוץ? ואיך יתוקנו מחדלי המודיעין?
 

ולס, המנצח השני של 11 בינואר, הודיע בפרלמנט על "אמצעים מיוחדים, אך לא אמצעי חירום", כדי לא לפגוע בשלטון החוק, בהם חיזוק שירותי הביון והביטחון, שספגו ביקורת קשה בעקבות אירועי הדמים. הוא הבטיח את העברת האמצעים הנדרשים בכוח אדם בתחום המיחשוב, ניתוח הנתונים, התרגום והמחקר, ותבע מהאיחוד האירופי סיוע פיננסי למאבק בטרור.
 

זו לא הייתה דרישתו היחידה מהאיחוד: ולס תובע מן הפרלמנט האירופי לאשר סוף־סוף את התוכנית לחילופי מידע על הנוסעים בטיסות בחברות השונות. צרפת תהיה מוכנה להפעיל אותה בספטמבר אך בית הדין האירופי, זה שביטל את רישום חמאס ברשימת ארגוני הטרור, לא אישר עדיין את התוכנית, שהפעלתה נדרשה שוב במפגש שהתקיים השבוע בין שרי הפנים של אירופה וארה"ב. בנוסף הוחלט כי אסירים מוסלמים קיצוניים ירוכזו באגפים מיוחדים בבתי הכלא, וייערך רישום של כל מי שנשפט על קשרים עם ארגוני טרור. ולס התחייב להציע תוך שבוע תוכנית להגברת הפיקוח על האינטרנט והרשתות

החברתיות כדי למנוע גיוס, יצירת קשרים והוראות פעולה באמצעותם.

השבוע התפרסם גם הצו שיאפשר את הפעלת החוק שמתיר החרמת דרכוניהם של המבקשים להתגייס לג'יהאד, ואיסור כניסה למי שחשוד כמחבל. רשימות כאלה היו אסורות עד כה על פי החוק הצרפתי, ולכן המחבלים שביצעו את מעשי הטרור בשבוע שעבר היו רשומים ברשימות האמריקאיות אך לא בצרפת. בינתיים הכל בגדר תוכניות, אבל הליכים משפטיים מהירים נגד מי שאיים על שוטרים באלימות כבר החלו.

"מתו רק משום שהיו יהודים"

היהודים נתונים ברגשות מעורבים. מצד אחד הם מעודדים מן ההתעוררות האזרחית, ומצד שני חשים שהרבה יותר קל ללכד את הציבור סביב הפשע נגד חופש הדיבור מאשר סביב הטבח במרכול הכשר.
 

ההזדהות עם הקהילה מגיעה גם מכיוונים בלתי צפויים. מי שיכול להעיד ממקור ראשון על משמעותם של תאריכים היסטוריים והצלחתן היחסית של מהפכות הוא דניאל כהן בנדיט, "דני האדום", מנהיג הסטודנטים הכריזמטי באירועי מאי 1968. גם אז אמרו, במידה רבה של צדק, כי צרפת שאחרי מאי 68' לא תהיה זו שלפניו. כהן בנדיט הגיע ב־1970 בדיסקרטיות לירושלים, כדי לתת לנו, הסטודנטים שרצו לשנות, "הדרכה מקצועית". אז נפגשנו לראשונה.
 

עם השנים הוא בחר בקריירה פוליטית "שגרתית" כציר מטעם הירוקים הגרמנים בפרלמנט האירופי, ואחר כך כמנהיג "ירוק" בצרפת. הוא היה בפריז ביום הפיגוע ב"היפר כשר", ומשיחה איתו עולה שהוא עובר עכשיו עוד מהפכה. לעת זקנה, כשרעמתו האדמונית האפירה, הוא הפך ל"יהודי".
 

"מצד אחד ישנה הזוועה של הטבח ב'שארלי הבדו'. רבבות מזדהים עם רעיון הסובלנות. כולם מדברים על לוחמי החופש ומצטטים את האמרה של שארב:

'טוב למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'. צריך להילחם למען החופש ו'שארלי' הוא הסמל. כששמעתי על בני הערובה במרכול, הייתה לי מיד תגובה שלא נובעת מהזהות הרגילה שלי. פתאום הפכתי ליהודי. היהודים האלה מתו פשוט משום שהיו יהודים".
 

"מה שנורא עבורי זה שנדמה לי שאנחנו חוזרים 70 שנה אחורה. הסופר הספרדי ז'ורז' סמפרון סיפר על ההבחנה שהייתה במחנות הריכוז בין לוחמי המחתרת, הקומוניסטים והיהודים. אם הסיבה היחידה שבגללה רוצים להרוג אותך היא שאתה יהודי, זוהי חזרה לברבריות הנוראה של אז".
 

"צריך שהתקשורת הצרפתית תודיע עכשיו על ארבעה יהודים שנטבחו. כשהתראיינתי בטלוויזיה הגרמנית על אירועי יום שישי נשאלתי: 'האם אתה יכול להסביר לי מדוע לא הייתה התגייסות המונית כזאת אחרי רצח הילדים היהודים בטולוז על ידי מוחמד מראח?'. אמרתי שאין לי תשובה על כך. ביום הטבח ב'היפר כשר' לא הפגינו ולא הדליקו נרות בכיכר הרפובליקה".
 

"יש מעבר חלק מדי מוויכוח לגיטימי על מדיניותה של ישראל לאנטישמיות, ואחר כך למעשי רצח. בשבילי זה קשה. אני מרגיש עכשיו שאני יהודי, בעוד שכל חיי לא היו 'יהודיים'. אפילו התמונה הזאת של יהודים סגורים עם תינוק בחדר הקירור של 'היפר כשר' מעלה זיכרונות של אימה. האנשים שעושים את הדברים האלה לא באים מהירח ולא מהמזרח התיכון. הם באים מכאן, הם משלנו. וזה הופך לסיפור אימים. צריך שהמדינה הזאת תציג לעצמה יום אחד את השאלה מדוע היא מייצרת מפלצות כאלה".
 

המוסלמים מצדם חוששים להפוך ליהודים החדשים. בימים האחרונים נרשמו לפחות 50 תקריות נגד מטרות מוסלמיות, וולס הביע את זעמו על כך שתלמידים מוסלמים רבים סירבו לקיים את דקת הדומייה לזכר קורבנות הטרור. ראשי מסגדים מעדיפים להוריד פרופיל, אבל יש, כמובן, מי שחשים מושפלים ומחכים ששעתם עוד תגיע.
 

ביום רביעי אחר הצהריים נשמעו שוב קריאות רמות של "אללה אכבר" בפריז. הפעם לא במהלך פעולת טרור או הפגנה: הן נשמעו בבית הקברות המוסלמי של בוביני סביב ארונו עטוף דגל הטריקולור של השוטר אחמד מרבאט, שנורה בראשו מטווח קצר על ידי המחבל שריף קואשי ליד מערכת "שארלי הבדו".
 

קודם לכן נערך טקס חגיגי ומרגש במטה הכללי של משטרת פריז, שבמהלכו הניח הולנד את אות לגיון הכבוד על ארונות שלושת השוטרים שנרצחו בגל הטרור. אותו אות שהעניקה באותה שעה ממש בבית הקברות בגבעת שאול בת זוגו לשעבר, השרה סגולן רויאל, למשפחות הקורבנות היהודים. זהותם של שלושת השוטרים מסמלת את מורכבותה של החברה הצרפתית ואת הבעיה הצרפתית: איש משטרה ותיק, בן למשפחת משרתי ציבור שורשית וותיקה; שוטרת עירונית שחומת עור מהאי מרטיניק שפיקחה על התנועה בפתח בית הספר היהודי של מונרוז'; ומרבאט, יליד אלג'יריה.
 

מיד אחר כך ערכו ניצולי "שארלי הבדו" מסיבת עיתונאים במשרדי היומון ליברסיון" כדי להציג את הגיליון החדש שהופיע למחרת בשלושה מיליוני עותקים בצרפת וב־ 25 מדינות, כולל טורקיה ולבנון. בשער הגיליון שוב הוצג הנביא מוחמד, מוחה דמעה ואומר "הכל נסלח", נושא על חזהו את הכרזה שנשאו מיליוני מפגינים בפריז ובעולם: "אני שארלי". "זה לא השער שהעולם רצה, זה לא השער שהטרוריסטים רצו, זה השער שאנחנו רוצים", אמר הקריקטוריסט

רנאלד לוזייה ("לוז") שיצר את הדמות, "בסך הכל איש קטן בוכה. גם אני בכיתי כשציירתי. מוחמד שלנו סימפתי הרבה

יותר משלהם".
 

מועצת המוסלמים של צרפת פנתה אליהם בבקשה "לנהוג בריסון". הגינויים ברחבי העולם המוסלמי הגיעו מיד. העמיתים בעולם גילו אף הם זהירות. בעוד עיתונים רבים הדפיסו את האיור החדש של מוחמד, ב"ניו יורק טיימס" וב"דיילי טלגרף" הלונדוני העדיפו להדפיס את תוכן עמוד השער, אך לא את הקריקטורה.
 

במדינה שכה רגישה לסמלים, היה יום שלישי עוד יום היסטורי. בפעם הראשונה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה ב־11 בנובמבר 1918, קמו כל צירי האסיפה הלאומית, הבית התחתון של הפרלמנט, ושרו יחד את ההמנון הלאומי, המרסייז, על מילותיו המתאימות כל כך לימינו, הקוראות ל"לילדי המולדת ולאזרחים אל הנשק מול החיילים האכזריים שבאים לשסף את גרונות ילדינו ונשותינו".
 

"צרפת במלחמה נגד הטרור, נגד הג'יהאדיזם ונגד האסלאם הקיצוני", קרא לראשונה ולס לילד בשמו, בניגוד ל"פוליטיקלי קורקט" הצרפתי ולקול תשואות נציגי כל הסיעות. בעוד יום הפגנת המיליונים היה במידה רבה יומו של הולנד, יום שלישי היה יומו של ולס, שבא להציג את תוכנית המלחמה של ממשלתו בטרור ובאסלאמיזם. אבל החלק ההיסטורי והחזק ביותר בנאומו היה, בלי ספק, זה שהוקדש למלחמה באנטישמיות. זה היה הנאום החזק ביותר נגד שנאת היהודים שנשמע על ספסלי היכל בורבון מפי ראש ממשלה מאז פרשת דרייפוס.
 

ולס הוא איש נחוש, כריזמטי ורגשן. בטקס האשכבה לשוטרים לא הסתיר את דמעותיו. ערב המושב החגיגי באסיפה הלאומית פגשתי אותו באופרה, באירוע

לציון 40 שנות שיתוף פעולה בין מכון ויצמן למכון פסטר, שבמהלכו שרו ביחד עידן רייכל, זמר מרוקאי והכוכב הצרפתי־יהודי פטריק ברואל שיר על "להיות ביחד". הופיעה שם גם רעייתו (ממוצא יהודי) של ולס, אן גריבוואן, הכנרת הראשית של התזמורת הסימפונית של פריז.
 

ולס העדיף להתעלם מהתקרית שאירעה בינו לבין אנשי הביטחון של רה"מ נתניהו, כשהשניים והנשיא הולנד השתתפו בתפילה ובעצרת בבית הכנסת

הגדול בפריז ביום ראשון. כאשר הלכו השלושה במעבר המרכזי של בית הכנסת, שסביבו נדחקו באי סדר מאות חברי הקהילה, אחז אחד ממאבטחיו של נתניהו בזרועו של ולס, ולא הניח לו להתקרב לראש ממשלת ישראל. ולס אמר בכעס למאבטח: "אתם לא קובעים את החוק כאן. אתם דואגים לביטחונו של ראש ממשלת ישראל. זה הכל".
 

"צריך ללכת קדימה, אסור לוותר במלחמה במגיפה הזאת", אמר לי ולס. "הזדעזעתי כששמעתי מההורים ליד המרכול הכשר - 'מר ולס, הגן על ילדינו. מר ולס, אנחנו פוחדים לקחת אותם לבית הספר'".
 

למחרת ייחד ולס חלק גדול מנאומו באסיפה הלאומית לאנטישמיות, שאותה הוקיע במונחים החריפים ביותר שנשמעו עד כה מפי מנהיג צרפתי. הוא הדגיש את אחריותה של המדינה ואת חוסר העניין שהפגין עד כה הציבור כלפי אירועים אנטישמיים. לדבריו, "מבחינה היסטורית האנטישמיות מעידה על משבר ברפובליקה". הוא לא היסס להפנות את עיקר ההאשמות לפרברים אשר בשליטה מוסלמית שאינם נשמעים לחוק, בעוצמה ובהתרגשות על אנטישמיות חדשה המבוססת על שנאת ישראל. "איך ייתכן שברחובותינו קוראים מוות ליהודים", תהה, "איך ייתכן שבבתי ספר מסוימים מסרבים ללמד על השואה, איך ייתכן שילד בן 8 אומר למורה שלו שהאויב שלו יהודי. צרפת בלי יהודים לא תהיה צרפת".
 

ולס תקף במיוחד את אויבו בנפש הקומיקאי האנטישמי דיודונה, והבהיר ל"מטיף לשנאה" שהוא על הכוונת. למחרת נעצר דיודונה בחשד להסתה

לטרור, לאחר שצייץ ביום הפגנת המיליונים שהוא מרגיש כמו "שארלי קוליבאלי"- קורבן ורוצח כאחד. לידיד שאמר לו שבימים אלה הוא מתבייש להיות מוסלמי, ענה ולס: "אינני רוצה שבצרפת היהודים יפחדו והמוסלמים יתביישו". כל הצירים קמו על רגליהם ומחאו כף. "ולס החזיר לנו את האמון בעצמנו. שוב איננו פוחדים או מתביישים להיות צרפתים", התלהב משפטן צרפתי בכיר, הרחוק בדרך כלל מרגשנות.
 

למחרת, בצאתו מישיבת הממשלה, נופף ולס בגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" ועורר את קנאת הרבבות שלא הצליחו להשיג אותו בקיוסקים. כמעט במקביל, בחדשות דווח על ילד בעיר שאטורו שהוכה באכזריות מפני שהניף כרזה "אני שארלי". הדרך לרפובליקה נטולת פחד ובושה עודנה ארוכה.