הפלישה להוואנה: הסרת האמברגו מעל קובה היא רגע היסטורי

במחי הצהרה ידידותית ומחממת לב אחת הסב אובמה את 90 המיילים המפרידים בין פלורידה להוואנה לתחילתה של ידידות נפלאה. מטבורו של אחד החורפים הקשים ביותר באמריקה יכולים אזרחים אמריקאים מוכי קור וקדחת בקתה לשים פעמיהם לאי האקזוטי מסביר הפנים, לחופשה בשמש. לא בעוד שנה או שנתיים, אלא עתה; לדלג – נכון לרגע זה מקאנקון, מקסיקו – בטיסה של שעתיים, אל הברים המיתולוגיים, לשבת בכיסא של המינגוויי, לגמוע מוחיטו וקובה ליברה, להאזין למוזיקה שכבשה אותם ב”בואנה ויסטה סושיאל קלאב”, לעלות לקברו של צ’ה גווארה ולחצות את האי האקזוטי לאורכו ולרוחבו עם מדריכי תיירות ונהגים צמודים במכוניות אמריקאיות מכונפות שבהן נהגו בשנות ה־ 50 .

כל זאת תוך הפרת עיקרון אמריקאי מקודש: לא להסיר את האמברגו הכלכלי מעל קובה ולא לנרמל את היחסים איתה טרם מותו של שנוא נפשה פידל קסטרו.

זהו רגע נדיר בהיסטוריה העולמית, הנוטה בדרך כלל להתרפק על סכסוכים ושנאות ולהתחפר בטינות ישנות. יותר מ־ 50 שנים חלפו מאז הדיחו קסטרו ולוחמיו את הרודן בטיסטה, הניחו לסובייטים להציב טילים בליסטיים בחצר האחורית של אמריקה והביאו את העולם אל סף מלחמה גרעינית. הרגע שהיה כה קרוב, אך כה מחוץ להישג יד, הפך במחי הצהרה נשיאותית למציאות חדשה וחגיגית.

הדעת נותנת שהמהלך החד־צדדי הזה נעשה על דעתה והסכמתה של קובה, אבל לא ביום אחד ייערך האי העני והחינני לקלוט מסות של תיירים אמריקאים מנופפים בכרטיסי אשראי כמו מאצ’טות. בשנה שעברה ביקרו בקובה מיליון תיירים יותר מאשר בשנה קודם לכן, ושירותי התיירות הקובניים קרסו תחת הנטל.

כוח הקנייה האמריקאי, הנוחות האלמנטרית שהם דורשים, תאוותם ההיסטורית לשאוב את כל היצע הסיגרים הקובני צפונה, והציפייה שקובה תניח להם להקים מחדש את בתי הקזינו הגדולים וכיוצא באלה אטרקציות למבוגרים, מעמידים בפני קובה אתגר גדול שעליה להיערך אליו מבלי להניח לאמריקה לשדוד אותה בצהרי היום.

ערב סילוקה של אמריקה מקובה היא הייתה לפותה בציפורניה של המאפיה האמריקאית, שאנשיה בהוואנה היו מאיר לנסקי ולאקי לוצ’אנו. ההנהגה הקובנית המושחתת נכנעה לחמדנות המאפיה, ויתרה על עצמאותה ועל אוצרותיה הטבעיים (סוכר וטבק), והפכה למדינת חסות מנוצלת. מול גל התיירות המאיים להסתער על חופיה, עליה להגדיר באופן מסודר, אחראי ורוחש טובת עצמה, כיצד תמנע מאינטרסים אמריקאיים להפוך אותה לדיסנילנד מושחת ומופקר שיעקר את עקרונותיה של המהפכה היחידה בעולם שעמדה על שלה, גם אם לא הייתה הצלחה מסחררת.

זהו רגע היסטורי מכונן שניצב עשרות שנים מאחורי דלת מוגפת (בעיקר מהצד האמריקאי) ורקע ברגליו בחוסר סבלנות. מדובר בתהליך ארוך ומאתגר שחייב להיעשות בתבונה רבה. אמריקאים רבים, שקובה מתויקת בתודעתם כאויב הגדול והמזוקן מדרום, חייבים לעבור מהפך תדמיתי ופסיכולוגי כדי להסתגל למציאות החדשה.

הרפובליקנים חייבים להסיר בפעולה כירורגית את הטחור הנעוץ בישבנם. הקובנים צריכים להיכנס לתנופת פיתוח ובנייה בסטנדרטים שלהם מורגל התייר האמריקאי, מבלי לאבד את ייחודם.
 

ייקח זמן להשיק קווי טיסה ישירים מאמריקה להוואנה, לפייס את קהילת הגולים הקובניים באמריקה המחויבים להדחת המשטר הקיים, למוסס את הסטיגמות הישנות שהפכו את הטינה האמריקאית למוחשית כל כך. זה יקרה בזריזות וביעילות משום שלשתי המדינות אינטרס הדדי מובהק לנרמל את הקשר ביניהם. ולא פחות חשוב: זה ניצחון גדול לקסטרו, שזכה לראות את הרגע מגיע בימיו האחרונים.