אלה מאיתנו שנותקו מחבל הטבור המטפורי של הוריהם באמצע שנות ה-60 ושהאזינו ברצינות המתבקשת להוראות ההתנהגות הבטוחה בדרכם הבתולית והמהוססת לבית הקולנוע “אורדע" ברחוב ביאליק ברמת גן, לא ישכחו את הרגע המשכר עד יום מותם. אני ודאי טועה בכמה אגורות לכאן או לשם, אבל הצגה יומית, חצי מנת פלאפל בלונדי בניחוח אשכנזי עם פרוסות מטוגנות ופריכות של תפוחי אדמה ברביכה, טחינה דלילה, חריף אנמי וגלידת אמבטיה שכשמה כן הייתה, שני כדורי גלידה בוופל יצוק בצורת אמבטיה מיניאטורית, עלו חצי לירה. אוטובוס לא נכלל בחשבון, שכן מרחוב מודיעין פינת הרוא"ה היה “אורדע" במרחק הליכה, שגם בעניינו היו לנו הוראות הפעלה מובהקות.

הזיכרון האינסטינקטיבי של חובבי הקולנוע בהתהוות, היינו בני 10 בערך, מעלה באוב את הסרטים שנצרבו בזיכרון ללא מאמץ: צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי, "טרזן" עם ג'וני ווייסמילר ובסטר קיטון. אבל פשפוש שקדני ומאתגר יותר מעלה את המערבונים הקצרים של אותם ימים ששמותיהם השתבשו ודהו בתודעה והתבלבלו - ללא סיוע לקסיקוני - עם ה Pulp Fiction של זמננו: בוק ג'ונס, הטקסס ריינג'ר ביל קרטר וידידו האדמוני רד בושרד, טום מיקס והצמד המפואר של כל הזמנים, וינטו, המנהיג האינדיאני האציל וידיד נפשו "יד הנפץ".
 
אם אין די בכך שיצירות המאצ'ו הנהדרות הללו שוכנות בפלונטר דביק במה שנותר בגילנו המופלג מהזיכרון שחרך אז כלהביור, שנים מאוחר יותר למדנו שהסלט הקולנועי ספרותי המוקפץ הזה־ היה שעטנז שלועג לאינטליגנציה של תרגומים אותנטיים של יצירות מיובאות - לצד ספרות זולה שנולדה במוחם הקודח של בכירים מעיתונאי התקופה שכתבו חוברו קטנות. הקליינטיות החרופות ביותר של הספרונים הדקים היו מספרות שאליהן נשלחנו לעתים תכופות. הספרונים סרגו את עלילות מצ'יסטה, פטריק קים, בוק ג'ונס (על הסטלאגים לא נדבר עתה) ותרגמו את "טרזן" מאת אדגר רייס בורוז שאת הזכויות ליצירות רכשו מו"לים קורקטיים עד שחשו שהשקיעו די ונתנו דרור לאורוות הסופרים שלהם לנפק טרזנים ואחרים משלהם.
 

אלה היו ימים נהדרים בכל קנה מידה שהוא. ישראל הייתה ריבה צעירה, דקת מותניים, זקורת חזה ונחשקת, טרם כבשה את השטחים שנתקעו בגרונה לרוחב, לא לבלוע ולא להקיא. על בית הקולנוע שמר סדרן ישיש, לרוב ניצול שואה, שביד אחת הכין פופקורן ובשנייה הסתובב בין השורות של מושבי העץ הלא מרופדים עם פנס קטן שהאיר את סביבותיו באור דלוח. מזליסטים כמוני, שלהוריו היו חברים מהצנטרום של מוקדי העשייה והכוח במדינה, היו נאספים לימי הולדת בקומה העליונה של בניין גבוה על פסגת רחוב הקשת ברמת גן. שם הקרין חייל מבסיס הקשר בפיקודו של סא"ל ארנון איתן שאמי הייתה מזכירתו, סרטי 16 מ"מ מרשרשים שלא שרדו הקרנה אחת ללא שהצלולויד נתקע במקרנה, ואז צפינו בסצינה האהובה עלינו ביותר: שריפתו בלהבה כתומה של הצלולויד תחת חומה של נורת ההקרנה הרותחת.
 
לרחוב הקשת היו נכנסים מביאליק ליד קולנוע “אואזיס". העלייה במכונית הייתה אחת התלולות בארץ, ולא כל מכוניות הטרנטה שבהן נהגו הורינו עמדו באתגר. בקיץ היינו תלויים כקופים על ענפי העצים הגבוהים מעל קולנוע “אמפי", נזהרים שלא להרפות מאחיזתנו שעה שנקרענו מצחוק בסרטיו של לואי דה פינס. משפחת רוזנבלום של אדם ברוך התגוררה בבית פרטי מול המבנה המונוליטי המאיים של שגרירות ברית המועצות בישראל עם האנטנות של הקג"ב על גגה, עד פינויה המזורז במלחמת ששת הימים. אבל מהשטיח בחדר המגורים של משפחת איתן אני זוכר בעיקר את מערבוני הקרטופלאך על פי ספריו של הסופר הגרמני קרל מאי, שעלילתם הייתה תמיד גרסה זו או אחרת של הידידות האמיצה בין "יד הנפץ", הקאובוי בהיר השיער ממוצא גרמני, לבין וינטו, הצ'יף שהתנהגותו האצילה הייתה חלק מהגדרת הגרמניות את האדם העליון. זאת הייתה אחת החוויות המעצבות של ילדותי, בעיקר משום שהטובים ניצחו והצמד הקרבי התגבר על כל האתגרים ולא פחות חשוב- כי לא ידענו אז שקרל מאי, מהסופרים הגרמנים הפופולריים של כל הזמנים, היה נוכל חביב, בדאי מהליגה העליונה, שהמציא את המערב הפרוע מבלי שעזב את גרמניה וטרם ביקר באמריקה, שבילה 12 שנים מחייו בכלא ושבשנת 2012 חגגו מעריציו ברחבי העולם ברוב פאר והדר פומפוזיים את יום השנה המאה למותו.
 
***
בשנת 2012, בעקבות כתבות בכמה מהעיתונים החשובים באמריקה, התוודעתי למי ומה היה קרל מאי, ובאותה הזדמנות חגיגית התחייבתי לרדת לסוף דעתו ולהיקפה המבהיל של התנועה הסוגדת לפועלו הספרותי של קרל מאי. פועלו נחוג בפסטיבלים המוניים במחוז הולדתו בסקסוניה, גרמניה, שם נאספים מעריציו ושומרי הגחלת, מתחפשים לבוקרים ואינדיאנים במחלצות מוגזמות שאיש מעולם לא לבש, עם מדי עור ופרנזים לבוקרים ואזורי חלציים טרזניים לאדומי העור שנראים מגוחכים במיוחד על גרמנים מבוגרים ועבי מותניים. סרטיו מוקרנים במוזיאונים על שמו בגרמניה ובאמריקה וכולם שותים מי אש עד אובדן־עשתונות, נאספים ל Pow wows סביב למדורה, מתקשטים בתכשיטי טורקיז כחולים ומתרוצצים בבאדן וויטמברג ובשלזוויג הולסטין מחופשים לקומנצ'ים ואפאצ'ים.
 
זו תעשיית בדאים ענפה המבוססת על העובדה שמאה מיליון עותקים מספריו של מאי נמכרו בעולם והיא נתמכת בהוצאות מחודשות, בהקרנת כל הסרטים המבוססים על ספריו ומי שיכולים מלהטטים על סוסים גרמניים עבים ושעירי רגליים ומתגוררים בטיפי'ז. אלדורדו, התוספת האחרונה לפנטזיה המתמשכת, הוא אתר דמוי המערב הפרוע שהוקם מחוץ לטמפלין, עיר הולדתה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. וכל זה מבוסס על דמיונו הפורה של קרל מאי (1912 1842), שבין מעריציו הבולטים היו הקייזר ווילהלם ה-2, אלברט איינשטיין, אלברט שווייצר, פרנץ קפקא, פריץ לאנג, הרמן הסה ומעריצו המטריד ביותר - אדולף היטלר.
 
מדובר בחבורה מכובדת ביותר, מהמוחות הקודחים, הפוריים והגאוניים ביותר של המאה ה-20, אנשים שהקדישו את חייהם לריפוי ילדים חולים באפריקה, להמצאת תורת היחסות ופצצת האטום, לעיצוב הקולנוע ושניים מהסופרים היותר מיתיים בעת החדשה. וינטו, מנהיג אינדיאני מפוברק, אנטי ארי באופן מפגיע, הוא מגיבורי התרבות הגדולים של גרמניה. אם נדלג לרגע על ים של זמן ועובדות, בהפוך על הפוך כפול ארבע, גרמניה נהתה אחרי שוועתם של האינדיאנים שנטבחו באופן שיטתי בידי האמריקאים הלבנים בדרכם מערבה, בחיקוי האמריקאי המוצלח ביותר לג'נוסייד, נכלאו בשמורות שבהן מתו מרעב וממחלות אחרי שכל ההבטחות שניתנו להם בידי נשיאים אמריקאים מכובדים הופרו. מה שמוביל לשאלה בדבר השפעתו של קרל מאי על האופן שבו תפסו הגרמנים את אמריקה במאה שבה נלחמו נגדה פעמיים במחיר מופקע בחיי אדם משני הצדדים.
 
בגרסה הקולנועית הפופולרית של עלילות המערב של קרל מאי כיכבו שני שחקנים גרמנים: לקס ברקר בתפקיד "יד הנפץ" ופיר ברייס בתפקיד וינטו. ברייס לא התנשא מעל תהילת וינטו, אך ברקר, שכולו גרסה אפקטיבית וארוזה יפה של האדם הלבן במיטבו, הגיע להוליווד, נישא לשחקנית החורכת בשער הפלטינה לנה טרנר, דילג מתפקיד הקאובוי המתורבת והיה אחד מהשחקנים הבולטים שאיישו את דמותו של טרזן, פיקציה ממתודה אחרת, נאשם על ידי בתו החורגת ובתה הטבעית של לנה טרנר בהתנכלות מינית סדרתית ונאלץ לשוב לגרמניה אחרי ששמועות שלא הוכחו מיקמו אותו כאוהד המפלגה הנאצית והיטלר, מכשלה פוליטית שאפילו "יד הנפץ" טרזן לא הצליח לשרוד. 
 
אין זה משנה שקרל מאי היה פציפיסט בתפיסתו ומת לפני שהרב"ט האוסטרי המתוסכל השתתף במלחמת העולם הראשונה שבה אימץ את תיאוריות ההתפשטות שלו והשתלטות גרמניה על העולם. די היה בעובדה שהיטלר היה מאוהדיו החרופים ביותר וקרא בלהיטות את כל ספריו כדי לייחס למאי את האידיאולוגיה שעזרה בהגדרת אישיותו של היטלר. בסצינה קולנועית שלא התרחשה באמת, שוו בנפשכם את מאי אחראי לתפיסת עולמו של היטלר בקשר לאמריקה ולשנאה להתנכלותם לטוהר הגזע האינדיאני, כאשר במאית הבית שלו לני ריפנשטאל מעניקה לו במתנה את ז'אנר סרטי ההרים שבו כובשים גרמנים שריריים ועירומים פסגות מושלגות ומעל לכל מרחפת המוזיקה הכוחנית והשמיימית של ריכרד וגנר.
 
על השאלה מדוע לא הוחרם קרל מאי בישראל כפי שהוחרם וגנר אין לי תשובה. אולי משום שאף אחד לא התייחס ברצינות לחוברות הצנומות שראו אור בעברית על המערב הפרוע. אולי משום שכילדים השארנו אותן מאחורינו בגיל צעיר יחסית. ובעיקר משום שמאי היה שרלטן אפי שרימה את מיליוני קוראיו כאשר כתב בגוף ראשון על אירועים מסמרי שיער שבהם השתתף במערב הפרוע מבלי שעזב ליום אחד את ביתו בסקסוניה. עסקינן ברמאי, פושע קטן, שודד בנקים, פורץ שנכנס ויצא מבתי כלא חלק נכבד מחייו אך התהדר בעת ובעונה אחת בדוקטורט, שידע לדבר “ 120 שפות ודיאלקטים שונים" ושנחשב בעיני שבט האפאצ'ים ליורשו הרשמי של וינטו שהיה מנהיגם ש-35,000 לוחמים. בדיוק סוג הממבו ג'מבו שיכול היה לשבות את דמיונו הפרוע של היטלר. היו שהפריזו מעבר לכל מידה של טעם טוב וראו דמיון בולט בין יצירותיהם של מאי וקפקא. משהו בדבר מלחמתו של האדם הקטן בכוחות גדולים ממנו. מאי כ"סוחר חלומות" וקפקא כ"סוחר סיוטים".
 
***
מאי היה הילד החמישי במשפחה ענייה ובה 15 ילדים, והוא נמעך בילדותו בין הצפיפות בבית לאתגרי הקריירה שהוטלו עליו בידי אביו. למרות מצבו האובייקטיבי הקשה היו שאיפותיו גדולות. הוא תכנן לטייל בעולם, לחוות הרפתקאות באתרים אקזוטיים ולהיות איש חשוב. בגיל 19 סיים את לימודיו באוניברסיטה ובחר בהוראה. הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו כדי ללמד ופוטר. פיטוריו הובילו לשישה שבועות מאסר ולעבירה הראשונה שלו. כדי לקיים את טעמו המשובח בבגדים, אוכל ונשים, הידרדר מאי לחיי פשע שבהם נבלעו שנותיו כאדם צעיר. ארבע שנותיו הראשונות בכלא ובו ספרייה קטנה של 2,000 ספרים, רובם היסטוריה, עיצבו את השראתו והשיקו את קריירת הכתיבה שלו כמי שנלחם עם נמרים במזרח הרחוק ולצד האינדיאנים במערב הפרוע מבלי לעזוב  גרמניה.
לא ברור כיצד אף אחד לא קרא תיגר על אמיתות ספריו הראשונים, אבל זה חזר אליו מאוחר יותר כבומרנג נושא ריבית. ב-1868 פגש אב ובנו מפיטסבורג, פנסילבניה, שהזמינו אותו לאמריקה כמורה פרטי לבן הצעיר. הוא הגיע לברמן במטרה לעלות על ספינה מערבה, אבל ללא דרכון חסמה המשטרה את דרכו. הספינה הפליגה בלעדיו. מפגשו האותנטי היחיד עם שגריריו הנודדים של המערב האמריקאי היה ב-1890, כאשר מופע הבוקרים והאינדיאנים הפופולרי של באפלו ביל הגיע לסיור בגרמניה. על סמך מראה עיניו בפנטזיה האורקולית של וויילד ביל כתב מאי את המערבון הראשון שלו “וינטו" ב-1893. הוא מכר שישה מיליון עותקים ותורגם ל-25 שפות כולל אנגלית. הספר נמכר טוב גם באמריקה.
 
עם התגברות הנביעה הספרותית שלו ואחרי שמומחים לעניין החלו מזהים טעויות בלתי סבירות בכתביו, בעיקר גיאוגרפיות, התנפלה עליו העיתונות הגרמנית. בהתחלה בחר בשתיקתו של מי שצוחק כל הדרך לבנק, אך בהמשך, בהיותו בן ערובה של יהירותו, פצח בסדרה של תביעות דיבה גרנדיוזיות נגד משמיציו. את המחצית השנייה של חייו בילה בחיק המשפחה הדקדנטית שהקים, בתיו הרבים, נשותיו החוקיות והלא חוקיות למרות שמועות על היותו הומוסקסואל, ובעיקר בבתי משפט שבהם תבע את כבודו האבוד. להגנתו טען כי ביקר באמריקה 22 פעמים שונות, אך בחקירה נגדית בבית המשפט הסתבר שאמריקה היה שמו של כפר קטן בסקסוניה. לאמריקה האמיתית, לבוסטון, הגיע פעם אחת בלבד ב-1908, אחרי שכתב את כל ספרי המערב הפרוע שלו.
 
***
לקס ברקר כיכב בשישה סרטי "יד הנפץ" בין השנים 1968 -1963 בתפקיד Old Shatterhand. במערבונים של ברקר השתתפו גם אלה זומר, קלאוס קינסקי והרברט לום (המפקח דרייפוס מסרטי "הפנתר הוורוד"). ב- 1965 החליף אותו השחקן סטוארט גריינג'ר בתפקיד Old Surehand. אלה היו מערבונים סוג ב' שהחלו צוברים תנופה באירופה באותן שנים, בעיקר תחת שרביט הבימוי של סרג'יו ליאונה האיטלקי שגייס לטרילוגיית "האיש ללא שם" את קלינט איסטווד. בתחום אחד סירב מאי לוותר על הפרטים הקטנים ביותר. גיבוריו הפיקטיביים היו חמושים בכלי נשק חדשים, שחלקם היו אמיתיים וחלקם פיקטיביים. על פי מאי, ירה רובה ההנרי של "יד הנפץ" מאה כדורים בדקה, הייתה לו מחסנית של 25 כדורים והוא היה מדויק מעל 1,500 מטר. הכדורים היו כה קטנים ש"יד הנפץ" היה מסוגל לשאת לקרב 1,728 מהם על גופו. הנתון המדויק היחיד היה עובדת קיומו של רובה בשם הנרי בעל טווח ארוך ומדויק. השאר היה המצאה נוספת של קרל מאי.
 
סגידתו של היטלר לכתבי מאי הייתה כה טוטלית, עד שבעת המצור על סטלינגרד, כאשר הגנרלים שלו היו נצורים על ידי כוחות סובייטיים עודפים, הורה להם היטלר בפקודות הקרב שלו לקרוא את ספרי קרל מאי וללמוד כיצד ניהלו לוחמיו האמיצים קרב נטול תקווה. בסגידתו למאי נהנה היטלר מרוח גבית של הרמן הסה (“סידהרתא"), הסופר שהעמיד דורות של צעירים גנובים וקרועי עיניים, שאמר על מאי שהוא “המייצג המבריק ביותר של סיפורת מקורית- סיפורת כמימוש משאלת לב".
 
שאריות מספרייתו האישית של היטלר, 1,200 ספרים מתוך 16,000, נמצאות בספריית הקונגרס האמריקאי. ממחקר שנערך על הספרים שהיטלר קרא ואהב, עולה שספרות המערב הפרוע, כולל סופרים אמריקאים כמו זיין גריי ואוון וויסטר, הייתה אהובה עליו במיוחד. וכמובן כל כתביו של קרל מאי. בתגובה על הספר הראשון שקרא מאת מאי כתב היטלר: “הספר הראשון שקראתי מאת מאי היה ‘מסע במדבר'. הספר הימם אותי והתנפלתי עליו בילדותי וקראתי בשקיקה, מה שגרם לירידה משמעותית בציוני בבית הספר".
 
את התזה הקושרת בין עולם הדמיון של מאי לתפיסת עולמו החולנית של היטלר, תומך הסרט “קרל מאי" (1947) מאת הנס יורגן סיברברג, שהוא חלק מהטרילוגיה הגרמנית של סיברברג שבה מופעים גם “לודוויג, רקוויאם למלך בתולי" (1972) ו"היטלר שלנו - סרט מגרמניה" (1977) , אפוס מקומם ומתיש בן שבע וחצי שעות. הטרילוגיה הזאת- גם כאשר היא טוענת למטרה הפוכה- היא מסוג האפולוגטיות הגרמניות המודרניות המנסות למקם את היטלר והנאצים בהקשרים שאמורים להקל על הצופה לעכל ולהבין. מתוך קברו הפתוח נושא היטלר דיון תיאורטי במעשיו ומטרותיו ושרבובו של “קרל מאי" לטריומוורט הלא קדוש הזה גורם לו נזק רטרואקטיבי. שלוש השעות של “קרל מאי" בלתי ניתנות לצפייה. זה סרט נייח, מפוטפט למוות, מלא בעצמו ובאישיותו התגרנית של מאי, המצליח לגרוע ממנו את חלק מהחן השקרי המסוים שהיה לוינטו ול"יד הנפץ". במובנים רבים, הדיון בפועלו ובהשפעתו של קרל מאי רק החל.