כבר ביסודי התחלתי לשקר. השקר הכי גדול שלי היה בתחרות כישרונות צעירים שארגנו בבית הספר. רציתי לנצח בתחרות כמו שלא רציתי שום דבר אחר לפני כן. האמת היא שזה היה חולני, כי לא סתם רציתי לנצח, רציתי להביס את השאר ולהפוך לדיבור של השכבה. לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את ההזדמנות הזאת.

מכיוון שהייתי אז בכיתה ד', אני זוכר רק קטעים מההתנהלות המקדימה שהובילה לשקר הגדול. אני זוכר את עצמי יושב ישיבה מזרחית מול מערכת הסטריאו בסלון, ומריץ אחורה וקדימה קלטת עם שיר שההורים שלי אהבו, ואני לא מצליח לזכור את שמו כעת. כל מה שאני זוכר זה שהשיר עסק בחקלאות, בחיי המושב (חליבה ברפת, קטיף וכו'). אהבתי את השיר, אבל זה לא היה העניין העיקרי שהיה לי בו. הייתי צעיר, אבל כבר אז ידעתי להיות ערמומי. היה לי ברור שהשיר עונה על הפרמטר החשוב ביותר - הוא מדבר על משהו שקשור לעולמי בתור מושבניק.
הדבר הבא שאני זוכר מצמרר אותי עד היום. שרתי את השיר בפני הכיתה לאחר שהסברתי שאני המחבר שלו. "זה שיר שמתאר את החיים שלי במושב", הכרזתי והתחלתי לשיר. עוד לפני שסיימתי, הרגשתי שהמשימה הצליחה, כבשתי את הכיתה. בדיוק מה שרציתי שיקרה, אכן קרה: מבטי פליאה ומחיאות כפיים. ההרגשה הייתה נפלאה כמו שחשבתי שתהיה. אבל אז אחד מהתלמידים הציע ש"אין סיכוי שבאמת כתבת שיר כזה". 

המורה,  שהיום אני מבין שעל פי המבטים ששלחה אלי ידעה ששיקרתי (היא כנראה הכירה את השיר), אמרה במין טון לא ברור: "בואו נשאל את ליאור", ואז היא פנתה אלי, "ליאור, אתה באמת כתבת את השיר?".  
זה היה רגע מכונן בחיי, רגע שבו ניצבתי בצומת דרכים ברור והייתי צריך לבחור איזה בן אדם אני רוצה להיות.

"ברור שאני כתבתי את זה", אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
 
****
הקונספט של התחרות היה שכל כיתה בוחרת את הנציג שלה, ואז הנציגים מכל הכיתות בשכבה נפגשים על במה אחת לגמר הגדול, וכל אחד מבצע את הקטע שלו. בסיום ההופעות, ההצבעה עברה לילדי השכבה שרשמו על פתקים את שם הכישרון הצעיר הטוב יותר לדעתם. אין ספק, הליך מאוד דמוקרטי. אלא שידוע שלעתים הדמוקרטיה היא החממה של התופעות הבעייתיות ביותר.
נבחרתי לנציג הכיתה ברוב קולות. בהפסקה ניגשו אלי כל מיני ילדים שהתפעלו מכישרון החריזה שלי ואני הרגשתי טוב. לא זכור לי שעלו בי תחושות חרטה או שהמצפון שלי השתולל. להפך, ככל שעבר הזמן, התפעלתי יותר מהתחושה ונתתי לזה לפרוח, עד כדי כך שפיתחתי תחושת עליונות שתחרויות מהסוג הזה מפתחות. אם חושבים על זה לעומק, עסקת החבילה שתחרויות הכישרונות מציעות היא שאם תזכה בהן, בעצם תזכה בתחושת עליונות. כי בעולם המטורף שלנו אתה לא מצליח להרגיש טוב באמת, אלא אם כן אתה חש שאתה טוב יותר מאחרים.
אבל זה לא באמת כיף להיות יותר טוב ממישהו שאין לו שאיפות. הכיף הגדול, הסאדיזם האמיתי, מה שמוביל לתחושת העליונות, הוא להיות יותר טוב ממישהו שרוצה להיות הכי טוב בדבר הספציפי שבו אתה הכי טוב. אנסה להבהיר את העניין בדוגמה.

נניח שאני נהג מרוצים.  אם אני עוקף מישהו בכביש זה נחמד, אבל הכיף האמיתי הוא לעקוף במסלול המרוצים מישהו שממש רוצה לנצח אותך, ולהוכיח לו שיכולות הנהיגה שלו נחותות משלך. ואם אפשר, אתה גם יכול לקחת את זה לשלב הבא, ובזמן שאתה יורד מהפודיום עם הגביע, להצליב מבטים עם החברה של הנהג שניצחת, ללכת אליה, להציג את עצמך בצורה אישית ולפלרטט איתה. אז אתה יכול לקלוט בזווית העין את הפרצוף האבוד של ההוא שהבסת על מסלול המרוצים, ועכשיו אתה מביס אותו במסלול האישי. אתה יכול לנצור את התמונה הזאת אצלך בראש, כך שיתאפשר לך לחזור הביתה ולחשוב שאתה כל כך מושלם, שאתה גובר על אנשים בצורה רב תחומית, בתחומים שונים, ממש מרסק אותם, כי אתה כל כך יותר טוב ונעלה מהם. 
אפשר לקחת את תחושת העליונות גם לשם. אנשים עושים את זה. גם לי יצא לעשות פעם משהו חולני בסגנון הזה. בהתחלה זה היה כיף, היה בזה משהו משחרר, חשבתי שהנה לראשונה אני מרגיש טוב בעור של עצמי, אבל אז לאחר מכן הבנתי שחציתי איזשהו גבול, שכל מי שמחשיב את עצמו לבן אדם אנושי לא אמור לחצות. 
זה כל כך הבהיל אותי שהרגשתי מין בחילה בכל הגוף שלא עברה לי במשך שלושה ימים. זה הגיע בסמיכות למשבר שחוויתי בעקבות ההפרכה הסופית של תיאוריית "הגאולה האישית על ידי הסלבריטאות" שבה האמנתי. האמנתי לרעיון שאם אהיה מפורסם, ארגיש יותר טוב עם עצמי, וזה יציל אותי מהשדים שלי.
זה קצת דומה לעניין של העליונות, אבל גם טיפה שונה. הבסיס של כל אדם שרודף אחרי התהילה היא באמונה הפשוטה, שאם הוא ילך ברחוב והרבה אנשים יגידו לו שהוא נהדר, ושהם אוהבים אותו, אולי גם הוא יחשוב שהוא נהדר ויאהב את עצמו. אבל זה לא היה כך. הלכתי בהרבה רחובות, כל מיני אנשים אמרו לי בדיוק את מה שחלמתי לשמוע, אבל כלום לא השתנה במה שחשתי כלפי עצמי. שנאתי את עצמי בדיוק באותה מידה. הקטע הזה מוטט אותי. 
עם הזמן קרה לי כמעט כל מה שאמור לקרות לפי הספר: הנחיתי תוכניות טלוויזיה; הצטלמתי לשערים בעיתונים; הייתי בשעשועונים מטופשים שבהם אתה מתחרה נגד סלבריטאי אחר וכל הזמן המנחה זורק בדיחות עליך אבל בקטע מלטף ומחניף; הגעתי לפרמיירות עם כל מיני בנות לוויה; צילמו אותי מזוויות שונות; שאלו אותי שאלות מטופשות שעניתי עליהן בצורה מתוחכמת מספיק בשביל שהמראיינת עם המיקרופון תצחקק באלגנטיות, ששמורה לסגניות מלכות יופי ונערות חן שמנסות את מזלן כמראיינות שטח של תוכניות בידור ורכילות; אפילו הייתי לכמה רגעים הפנים של חברת אופנה כלשהי. עשיתי את כל השיט הצבעוני והשקרי של הסלבריטאות, אבל העולם שלי נשאר מחורבן בדיוק כפי שהוא היה קודם. 
זה הרג אותי. כשאתה מבין את שקר הסלבריטאות, אתה מרגיש כאילו קיבלת בעיטה בבטן, שגורמת לך לאבד את היכולת לנשום. קצת אחרי שחטפתי את הבעיטה, שכבתי לילה אחד לבדי במיטה בדירת הרבע חדר שהייתה לי, הבטתי על התקרה וחשבתי לעצמי שאולי אם לא הייתי משקר אז, בכיתה ד', בתחרות הכישרונות הצעירים, הכל היה עכשיו אחרת.
אגב בתחרות עצמה, בגמר, הגעתי בסוף למקום השני. הייתי די מאוכזב מכל העניין. אין דבר יותר מאכזב מלהשקיע בשקר טוב, לקחת את הסיכון שיגלו את הבלוף שלך, ואז בסוף לא להשיג את התוצאה שרצית. זה גורם לך לחשוב שהשקר לא משתלם. הנה, עובדה. שיקרתי ועדיין לא זכיתי במקום הראשון.

המזל הגדול שלי בחיים הוא שהמציאות התאכזרה אלי בצורה כל כך קשה, עד שלא הייתה לי ברירה אלא להבין שהשיטה שבה אני משתמש כנראה לא טובה. פתאום הבנתי ששיחקתי במגרש הלא נכון. הרי רוב האנשים בעולם שקרנים, השוק מוצף, כולם רוצים להיות שקרנים טובים, ואילו מנגד יש מעט מאוד אנשים כנים. הרבה יותר קל לבלוט שם. זה מגרש שיהיה לי הרבה יותר קל לשחק בו. מאז אני הולך עם הכנות.