עשור למותו של אפרים קישון, ומול חלונות בית מעריב הישן שבו הוא עבד רוב חייו מתבצע מסע דקירות של פלסטיני שאיננו שייך לאף אחד מארגוני הטרור, אלא לארגון העל של הרוצחים הפלסטינים הכלליים, ואני תמה מה אפרים קישון היה אומר.
ראש ממשלת ישראל ינאם בקרוב בקונגרס האמריקאי. חברי הקונגרס יקבלו כאבי ברכיים מרוב הפעמים שהם יקומו ויריעו במחיאות כפיים למדינת ישראל, ובארץ יקבלו המון ישראלים כאבי בטן איומים מאותה סיבה עצמה. אנשי שמאל ישראלים דורשים לאסור את שידור נאום נתניהו בטלוויזיה, וטוב יותר, לאסור כל הצלחה למדינת ישראל עד הבחירות, ואני יודע שאיש לא היה יכול לנסח את הטירוף הישראלי הממאיר הזה טוב מאפרים קישון.
באירוע פתיחת פסטיבל קישון שבו הייתי בשבוע שעבר בסינמטק, בירכה שרת התרבות הפורשת לימור לבנת, והמנחה שמואל וילוז'ני נפרד ממנה והודה לה על מה שהיא עשתה. והנה גורי אלפי עולה לבמה, ודבר ראשון אומר לוילוז'ני ולכל הקהל מבעד הרמקולים: "ליקקת ללימור לבנת". וילוז'ני קפץ: "הרי אני כבר לא צריך ממנה כלום". ואז אמר גורי, וגם זה למיקרופון: "יכול להיות יותר גרוע. דני דנון". נתקפתי רצון לפחפח, מן השורש העברי פחחח. כמה רחוקה גסות הרוח הזו מקישון. אפרים קישון היה סאטיריקן אמת ולא מאלה שמגדפים בקרב חבר'ה חמימים שחשבים כמוהו.
קישון כתב בעיתון הזה שלנו, מעריב, טור קבוע. בספרים כונסו אך מעט קטעים, וטור אחד שאני זוכר לטובה נשאר רק בעיתון. את הקטע גזרתי אז ותקעתי מעל שולחן העבודה שלי כעורך גרפי במעריב. כותרתו: "האם מותר לבוז גם לצפון?" זה היה בימי מלחמת וייטנאם, וקישון תמה מדוע המחאות הן רק נגד האמריקאים? מדוע לא מוחים נגד הקומוניסטים הרצחניים מצפון וייטנאם? זה היה קטע שלא התחנף לאף אחד מן החבר'ה המוכרים. יום אחד קישון נכנס לחדרי וראה זאת. הוא שאל בחשש: "למה תלית את הקטע? אתה חושב שהוא לא בסדר?" הוא היה בטוח שאני, בהיותי צעיר שראשו מכוסה בתלתלים שחורים בתסרוקת אפרו, גרפיקאי ובוהמי, לועג לו.
עניתי לקישון: "זה קטע אמיץ. סוף־סוף שומעים קול למען החופש של בני אדם בעולם". מאז דיברנו באותו ערוץ, שאינו הזרם שבו משייטים החבר'ה. יום אחד יהונתן גפן נכנס לחדר, ראה את הקטע שכותרתו: האם מותר לבוז גם לצפון? הבין במה מדובר והוסיף למטה בכתב ידו: לא. למעשה, רוח ההתרפסות מול כוחות הרוע שהחלה בתקופת מחאת וייטנאם ממשיכה עד היום. קישון ידע לחשוף כל חייו את האבסורד והסכנה שבתיאוריות האדומות חסרות האנושיות השולטות באליטות האינטלקטואליות, ולכן בעשרות ראיונות טלוויזיה איתו בעולם תמיד הגיע הרגע שבו, לדבריו: "אחרי שמתברר שאני לא מתנהל לפי הצופן הפציפיסטי, ואין לי כל נטייה לספק את הסחורה ולהשמיץ את ממשלתי, הזמן הנותר לשיחה מתכווץ פלאים, ואיני מוזמן עוד לאותה תחנה".