"אבל אני לא רוצה לגדול", אמרתי לרואה החשבון.
"אין לך ברירה, אתה חייב. למעשה, אתה כבר גדול".
"זה לא נכון, זה רק נראה ככה".

"טוב, בין שזה נראה או לא, מס הכנסה מתייחס אליך כאל מבוגר לכל דבר".
"ואתה לא יכול לדבר עם האנשים ממס הכנסה ולהסביר להם שיש כאן איזשהו עניין רגיש?", שאלתי, "אני מרגיש שאני קורס. בעצם אני לא מרגיש, אני קורס. אתה חייב לשחרר אותי מזה".
יש לי רואה חשבון נפלא. יש לו משרד מאוד יפה ומרובה גאדג'טים, מחשבון בגודל של מסך מחשב וכפתורים ענקיים (פריט חובה אצל רואי חשבון), ומטוס קטן מברזל, שאיכשהו הפרופלור שלו מלפנים כל הזמן מסתובב (זה מוזר כי המטוס הזה קטן מכדי שיהיה אפשר להכניס לו סוללה). ויש לו גם משקולות לניירת בצורת מטילי זהב (מניח שזו מתנה שהביא לו איזה לקוח מפונפן לשנה החדשה או משהו). יש במשרד שלו גם נוף די מרהיב שנח מחוץ לחלון, ונותן לך את התחושה שלשרוד את העיר הזאת זה עניין שאפשר לעשות בקלילות. זה שקר, כמובן. 

הוא מגיש לי מבט של מי שמבין ללבי, אבל אני ידעתי שזו רק אשליה, רואי חשבון לא באמת מצליחים להבין אף אחד, הלב שלהם עשוי מחשבוניות, וכל פעימה של הלב הזה היא הוצאה מוכרת.
 
"התחרטתי, אני לא רוצה להיות עצמאי", אמרתי לו.
"זה בלתי אפשרי, מאוחר מדי".

במשך הרבה זמן בחיי התנהלתי בצורה שאפשרה לי להשתלט על חרדת הפרוצדורות שלי. מה שעשיתי היה לעבוד עם מנהלת חשבונות בלבד, שסידרה לי תיאומי מס לכל עבודה שעשיתי כפרילנסר. ככה העולם שלי נשאר מסודר ונטול כאבי ראש וחרדות. תיאומי מס מאפשרים לך לא לפתוח תיק במס הכנסה, ולהישאר ב"ארץ לעולם לא" של המסים. אתה לא צריך לאסוף קבלות של "הוצאות מוכרות", לתת מקדמות למס הכנסה ולנסות "לנחש" את אחוז המסים שמוטלים עליך.

כשאתה מתנהל דרך תיאומי מס, הכסף שמועבר לך לחשבון הוא אחרי ניכוי מס (כלומר, הנטו בלבד), ואתה יודע שכל זה שלך, ולא תצטרך בסוף השנה לגלות פתאום שיש לך 70 אלף שקל שאתה חייב למס הכנסה. כעצמאי עם תיק, הצרה היא שאתה מקבל את הסכומים בברוטו, החשבון שלך עולה על גדותיו, ואתה שוכח שלא כל הכסף שלך. ומה שקורה לאנשים כמוני, בלי תפיסה כלכלית ובלי אחריות פיננסית, זה שהם משתמשים בכסף הזה כאילו כולו שלהם.
 
אבל לא הייתה לי ברירה. לעולם לא אשכח את השיחה הקשה שהייתה לי עם רואה החשבון, כשהתבשרתי על הנורא מכל - שאני צריך לפתוח תיק.
 
"בוא, אני אגיד לך איך אני רואה את זה", אמרתי לו בפאניקה, "להיות עצמאי זה לעלות לליגת העל, ואני מבחינתי שחקן של ליגה ארצית, אין לי את הכישורים לשחק בליגות הגבוהות".
"מה? על מה אתה מדבר?".
"מה שאני אומר זה שאני פשוט לא רוצה להיות עצמאי, אני לא בנוי לזה".
"אי אפשר, ליאור", אמר לי רואה החשבון, "יש לך כמה מקורות הכנסה, ממקומות שונים, ובכל מקור הכנסה אתה בסטטוס שונה. ועכשיו, אל תשכח, אתה גם חלק משותפות רשומה".
"אה נכון, השותפות", אמרתי ונזכרתי בעובדה שלא מזמן פתחתי עם אחי שותפות רשומה אצל רשם השותפויות. מטרת השותפות היא לאגד את כל הכספים שאבי מקבל מגופי התמלוגים השונים, וכספים שמגיעים לו מזכויותיו בשירים, בסרטים ובספרים.
"מה זה 'אה נכון, השותפות', אתה המנכ"ל של השותפות הזאת", הוא אמר לי.
"אני המנכ"ל, אבל אני לא מרגיש מנכ"ל".
"את מס הכנסה לא מעניין אם אתה מרגיש מנכ"ל או לא", אמר לי רואה החשבון, "השותפות הזאת היא עוד מקור הכנסה שלך, והשנה צפויות שם הכנסות גבוהות במיוחד, כי המוות של אביך העלה בצורה משמעותית את מינון היצירות שלו שמשודרות במדיה".
"כן, בתור מנכ"ל אני יודע את זה", השבתי.




"או קיי, ניר, יש לי שתי שאלות בקשר לעניין המנכ"לות", אמרתי לעורך הדין שמטפל בצד המשפטי של העיזבון של אבי, לאחר שהחתים אותי על טפסים שממנים אותי למנכ"ל השותפות.
"תשאל".
"השאלה הראשונה שלי היא: האם אתה חושב שבתור מנכ"ל, כדאי שאחליף את הכיסא שלי בחדר העבודה לכיסא מנהלים?".
"הרשה לי להתעלם מהשאלה הזאת", הוא ענה לי, "ומה השאלה השנייה?".
"השאלה השנייה, הבאמת קריטית, היא מי אתה חושב שיופיע השנה בכנס איגוד המנכ"לים באילת? אומנם אני מנכ"ל רק חמש דקות, אבל אני מרגיש שהכי יתאים להביא את בעז שרעבי לכנס. בכלל, יש לך מושג מתי יוצא הכנס השנה? כי אני צריך להתכונן לזה מבחינת הלבשה. אם זה יוצא בקיץ, זה משהו אחד, ואם זה יוצא בחורף, זה משהו אחר.

פשוט ישנו העניין של המזוודה. הטיסות לאילת הן במטוסים קטנים, שאסור להעלות עליהם מזוודה גדולה. וכשאתה טס לאילת בחורף ולוקח איתך בגדים ארוכים, אין לך ברירה אלא לבוא עם מזוודה גדולה, כי לבגדים הארוכים יש יותר נפח, ואז זה תמיד יוצא בעייתי, כי הדיילת אומרת לך שהמזוודה גדולה מדי. כפי שאני רואה את זה, בתור מנכ"ל, אני צריך להיערך בהתאם לנסיבות".
 
איך שאמרתי את זה נזכרתי שתמיר, רואה החשבון, אמר לי שבמקרה שלי, כאשר אני מדי פעם גם מופיע בטלוויזיה, רכישת בגדים יכולה להיחשב כהוצאה מוכרת. מיד סימסתי לאשתי שאני רוצה שנלך לשופינג.
"אתה חולה?", היא כתבה לי בחזרה היות שהיא יודעת שאני מתעב שופינג.
"לא", השבתי, "גרוע מזה. אני עצמאי עם תיק במס הכנסה".
 
מאוחר יותר, בערב, היינו בחנות בגדים בעזריאלי. ברגע שנכנסתי לקניון, נזכרתי בסיפור מעניין שקראתי בביוגרפיה המעולה על סבי (מאת מרדכי בר-און), שהתפרסמה ממש לא מזמן. אחד הפרטים שקראתי ולא הכרתי היה שסבי, כחייל צעיר, עוד בימים לפני שהומלך לאדון הביטחון הלאומי, יצא למבצע חשאי וסודי שהתחיל בעיראק ונגמר באירופה. במסגרת אותו מבצע הוא העלה ארצה את אדון עזריאלי (הסבא, זה שדמותו מונצחת בפסל שבכניסה לקניון).
 
איזו טעות זו הייתה להעלות אותו לארץ, חשבתי לעצמי בזמן שעליתי במדרגות הנעות והרגשתי איך בובות הפלסטיק מזגוגיות החלונות בוחנות אותי במבטים שלהן. "למה עשית את זה, סבא?".
 
תוך פחות מעשר דקות אשתי כבר הייתה עם סט של שלושה ג'ינסים ושש חולצות בידה, ופקודה מפורשת: "קח את זה לתא ההלבשה, תמדוד, ואחרי כל פריט שאתה שם עליך, תצא לרגע כדי שאגיד לך מה נראה עליך הכי טוב".
 
התחלתי להשיל בגדים בתוך התא, ולפתע נתקפתי בתחושה רעה שהשתלטה עלי. ידעתי שאני צריך להגיד לה את זה, לאשתי, להתוודות. לא ראוי שאמשיך להסתיר זאת ממנה, אבל ידעתי שהיא גם אולי תרגיש מאוימת ממה שאגיד. חששתי שהיא תרגיש שאני קורא תיגר על הסמכות שלה.
 
יצאתי אליה ואמרתי: "פאפ, אני לא יודע איך להגיד לך את זה".
"להגיד מה?"
"אני מנכ"ל, מוניתי למנכ"ל של השותפות של אבא שלי. אני יודע שאת בטח מרגישה מאוימת מכל זה, אבל אני חייב להגיד לך שאת עדיין המפקדת העליונה מבחינתי. זה שאני מנכ"ל לא צריך לגרום לך לחשוב שיש לי כוח ביד, אני עדיין הגבר החלש שתמיד הייתי. נכון שאני מנכ"ל, אבל האמת היא שאני לא באמת יודע מה צריך לעשות בתור מנכ"ל. הדבר היחיד שאני יודע זה שצריך להביא את בעז שרעבי לכנס של איגוד המנכ"לים השנה. הוא הכי מתאים".
"אתה שם לב שאתה בלי בגדים?", היא שאלה.
 
פתאום שמתי לב שמרוב שהייתי טרוד עם העניין הזה, יצאתי לדבר איתה בלי ששמתי לב לזה שאני בלי חולצה ומכנסיים. פתאום גם ראיתי כיצד אנשים מסביב הביטו בי, עומד כך בתחתונים בלבד. מיד הסתובבתי וחזרתי לתא ההלבשה. שנייה אחרי שנכנסתי אליו בחזרה, גם אשתי פרצה לתא בסערה והחלה לקפל את הבגדים במהירות, ותוך כדי סיננה לי "הבושות שאתה עושה לי זה משהו".
 
תוך עשר שניות כבר היינו בקופה, כשאשתי מזרזת את הקופאית לתקתק את העניין כמה שיותר מהר. "קחי חשבונית מס, קחי חשבונית מס", הפצרתי בה והיא דפקה בי כזה מבט שידעתי שהדבר שעלי לעשות עכשיו זה לצאת מהחנות, ולהתיישב על הספסל מחוץ לחנות כשראשי מושפל.
 
"תראי לי את הקבלה", אמרתי לה כשהיינו במכונית בדרך חזרה. הסתכלתי על הקבלה, בחנתי אותה, ומבט מודאג עלה על פני. "אוי לא", אמרתי בקול חלוש של מי שהחיים הביסו אותו בנוקאאוט, "החשבונית לא רשומה על שמי. זה רשום על שמך. אם זה לא על שמי, זה לא תופס".