הכתבה ב"בלומברג" על הבכיר במערך המודיעין הישראלי שהביע התנגדות להטלת סנקציות על איראן – בניגוד לעמדת נתניהו ובהתאם לגישת ממשל אובמה – עוררה מיד חשד. ראש המוסד המכהן נפגש עם סנטורים אמריקאים באישורו של נתניהו ואומר דברים שסותרים את עמדתו בנושא כה רגיש? מוזר. אבל המעטפת הפוליטית של הסיפור הייתה ברורה כשמש. מי שמצוטט באופן בולט בכתבה הוא בכיר בממשל, שר החוץ ג'ון קרי, ואין ספק שמדובר בניסיון לחזק את עמדת ממשל אובמה נגד הצעת החקיקה של הסנטורים קירק ומננדז להטלת סנקציות נוספות על איראן אם לא יגיעו להסכם גרעין כולל עד סוף יוני השנה. ומה יותר טוב מאשר להראות תמיכה בעמדת אובמה מתוך ישראל – ממש בלב לבו של הממסד הביטחוני? וכדי להוסיף אמינות לסיפור, להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שהממסד הביטחוני הישראלי מתנגד לראש הממשלה בסוגיה האיראנית. שכחו כמובן פרט קטן – מאיר דגן כבר לא היה בתפקיד ראש המוסד כאשר טען שתקיפת איראן תהיה פעולה טיפשית.



פחות מיממה עברה עד שפורסמה הודעה ישראלית, שלפיה ראש המוסד תמיר פרדו מכחיש את הדברים המיוחסים לו. העמדה שלו בסוגיית הסנקציות הפוכה ממה שהוצג בכתבה: הוא אמר שצריך מקלות וגזרים במשא ומתן עם איראן ושכרגע חסרים המקלות. הוא דיבר על חשיבות הסנקציות שכבר הוטלו על איראן מבחינת הבאתה לשולחן המשא ומתן, ואמר שאם לא יהיה לחץ חזק על איראן, אין לצפות לוויתורים משמעותיים מצדה. לא ממש תומך בעמדת אובמה.



אז מה קרה כאן? האם מישהו שיקר, או אולי מדובר באי הבנה? נראה שהעיקר סובב סביב אמירה אחת של פרדו בעניין הטלת רימון יד. קרי אמר שאותו


גורם מודיעיני טען שהחלטה של סנקציות כמוה כהטלת רימון יד לתוך המשאומתן. שר החוץ הניח כנראה שפרדו התכוון שהחלטה על סנקציות תכשיל את המשא ומתן. אבל אפשר להעלות על הדעת הסבר אחר לאותה אמירה: יצירת משבר זמני במשא ומתן, שלאחריו הדיונים יחודשו ממקום טוב יותר. יכול להיות שפרדו באמת דיבר על החלטת הסנקציות כסוג של הטלת רימון, אבל דווקא במובן חיובי: שהלחץ הזה ייצור משבר מבחינת האיראנים – אולי אפילו יגרום להם לעזוב זמנית את המשא ומתן – אבל יפגין נחישות מצד המעצמות כך שכאשר האיראנים יחזרו – וברור שהם יחזרו – כוח המיקוח של המעצמות יגבר.



איני יודעת אם ההסבר הזה הוא הנכון, אבל הוא מתקבל על הדעת. יש סיכוי שהאמריקאים לא הבינו את כוונתו של ראש המוסד, וייתכן גם שהם לא ממש רצו להבין. כי כרגע הדרמה העיקרית בהקשר לשיחות הגרעין מתנהלת במגרש הפנימי האמריקאי, בין הממשל לקונגרס בשאלת חקיקת הסנקציות. נתניהו מפריע לממשל מהצד, עם הופעה צפויה בקונגרס. ובמצב הזה, שאלות שנוגעות לאסטרטגיה הטובה ביותר לצורך משא ומתן אפקטיבי עם איראן נדחקות לשוליים – ההזדמנות "להכניס" לקונגרס ולנתניהו כנראה הרבה יותר מעניינת כרגע מבחינת הממשל. ובפרשנות המוטעית של דברי פרדו, הם זיהו אולי הזדמנות לפגוע בשתי ציפורים עם רימון יד אחד.



הכותבת היא ראש פרויקט בקרת נשק, המכון למחקרי ביטחון לאומי