ביום עיון אקדמי של משפטנים שנערך לאחרונה, הדהימה נשיאת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה בדימוס, דורית בייניש, כשמתחה ביקורת חריפה על משטרת ישראל על שסימנה כיעד וכמדד להצלחה את מספר המעצרים עד תום ההליכים.
 
"נדהמתי מהעלייה במספר המעצרים עד תום ההליכים שהמשטרה מדווחת עליה בגאווה", אמרה בייניש והוסיפה: "מעצר עד תום ההליכים אינו הישג ואינו צריך להיכלל במדדים של איכות עבודת המשטרה". בהמשך התייחסה לכך גם הסנגורית הציבורית של מחוז חיפה, ענת מיסד-כנען, כשציינה שהיא מתקשה לישון בשקט בלילה בשל המספרים המבהילים של המעצרים הללו.
 

מעצר עד תום ההליכים, שנעשה טרם משפט, הוא פיגוע דמוקרטי אבל גם הכרח בל יגונה, ולכן יש לנהוג בו במידתיות, במשורה ובזהירות רבה. כך הורה המחוקק וכך הנחה בית המשפט העליון בפסיקותיו. אולם למרבה הפלא, משטרת ישראל לא ממש הפנימה, ככל הנראה, את המסר.
 
המחוקק סייג את המעצר עד תום ההליכים למקרים מוגדרים: כאשר יש חשש לשיבוש הליכי משפט ולפגיעה בראיות, או לבריחת הנאשם; כאשר יש חשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם אחר, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה, וכאשר מדובר בעבירות אלימות קשות, חמורות ואכזריות. אלו העילות היחידות המוכרות בחוק ובפסיקה כמצדיקות מעצר כזה.
 
רק שהסטטיסטיקה מציגה לנו מספרים מבהילים: בשנת 2010, עוד בטרם נקבע מדד ההצלחה, היו 55,810 מעצרים ומתוכם 18,447 (33%) מעצרים עד תום ההליכים. לעומת זאת בשנת 2013, כשהמשטרה הנהיגה את מדד ההצלחה, מתוך 55,835 מעצרים נרשמו 22,611 (40%) מעצרים עד תום ההליכים. כלומר עלייה של 18% בשנתיים. אלו מספרים מבהילים, שמטרידים בצדק את בייניש ואת הסנגוריה הציבורית, והם צריכים להטריד כל אזרח במדינת ישראל.
 
מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהוא נדבך יסוד בחוקה הישראלית, ניתן ללמוד במפורש כי חירותו של אדם היא אולי החשובה שבזכויות האדם. ויש הטוענים ואין להקל בכך ראש, שהעובדה שנאשמים נמצאים במעצר עד תום ההליכים גורמת להם לא אחת להודות במעשים שלא תמיד עשו, ובלבד שיוכלו להשתחרר.
 
על פי עדויות שופטים, העובדה שעציר נמצא במעצר עד תום ההליכים עלולה להשפיע על מהלך משפטו ולאו דווקא לטובה. במהלך יום העיון נערך ניסוי פומבי מרתק על ידי הסנגוריה הציבורית. הסנגורים שעוסקים בפלילים התבקשו להרים ידיים אם מי מלקוחותיהם בחרו להודות בעבירות, אף שהיו להם טענות טובות נגד ההודאה, ולו כדי לסיים את תקופת המעצר. עשרות ידיים הונפו באוויר. האם יש מי מהסנגורים שלא נתקל במקרה כזה, נשאלו. אף יד לא הונפה באוויר. בהחלט מטריד. בפסק דין מנחה משנת 95' שעוסק בסוגיה זו, אמר אהרון ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון ואביר זכויות האזרח, "במדינה דמוקרטית אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין... מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות, המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש, המעצר הוא חריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה... מעצר אינו אמצעי חקירה, מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה".
 

בתגובה לדברים החריפים שיצאו מכנס המשפטנים, אמר מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, שהחברה הישראלית לא צריכה להתגאות בהישג הזה, אבל למשטרה יש במה להתגאות. "כי זו הדרך הנכונה להקנות ביטחון אישי לאזרחים במדינת ישראל", טען דנינו. "אלו הכלים שהמחוקק נתן לנו... כדי למנוע מעבריינים עם סיכוי סביר להרשעה להמשיך להסתובב ברחוב".
 
צריך לזכור גם את בתי המשפט, השחקן הנוסף במגרש, שכן השופטים הם שמקבלים את ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, ולעתים נדמה שידם קלה מדי על ההדק. לכן ראוי שדבריה של בייניש יחלחלו לא רק לשוטרים, אלא גם לשופטים.
 
הדרך הנאותה היא להגיע לאיזון ראוי בין ערך החירות והחופש לבין הצורך בשמירת ביטחונו של הציבור וקיום הליכים משפטיים מסודרים. האיזון הזה נמצא אי שם בין המשטרה לבין בתי המשפט. לכן ראוי לרענן בפני התובעים המשטרתיים, הפרקליטים והשופטים את כללי היסוד ואת דבריו העל-זמניים והנצחיים של הנשיא ברק בנושא.


דוברת בתי המשפט הפנתה את תשומת לבנו כי בניגוד למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, לא היה קשר ישיר בין אי הזמנתו של יו"ר לשכת עורכי הדין לטקס לבין משוב השופטים שבו זכה הנשיא היוצא גרוניס לציון נמוך; שכן הליך ההחרמה של הלשכה על ידי הנשיא קדם למשוב - והיא צודקת.