חתיכת רשימה יש למפלגת העבודה: המון נשים חזקות במקומות ריאליים. אחת מהן אפילו אמורה לכהן, אם וכאשר כמובן, ברוטציה כראשת ממשלה ראשונה מאז גולדה מאיר, מה אתם יודעים. אל מול ה"גירלי פאוור" הזה, כך אומרים מקורות יודעי דבר בלשכתו, שובר נתניהו את הראש כדי לאייש לפחות חלק מהמקומות המשוריינים שלו בליכוד בנשים אטרקטיביות (כלומר, אטרקטיביות מבחינה אלקטורלית בלבד, כי "חזק מול חמאס" או לא, יש דברים שמפחידים את ראש הממשלה יותר מערבים עם טילים).



אפילו "האח" בנט שרוב רשימתו מורכב מהסבורים שכבודה של בת מלך פנימה (חלקם שלוחיהם של רבנים שמורים לתלמידיהם החיילים לצאת החוצה כשאיזו חיילת מצוות הווי פוצה את פיה כדי לשיר, פן תישתכח מהם כל תורת ישראל ברגע שבו יתברר ש"ישנן בנות"), לא מתנצל לרגע כשהוא מסתתר מאחורי גבה הנאה של איילת שקד: "אישה, תל אביבית, חילונית", התפעל בנט מהשילוש הלא קדוש, כי ככה זה במפלגה של הסרוגים - השקד הוא הפרי האסור.
 
בצד השני של המפה הפוליטית מנהיגה זהבה גלאון את מרצ, אצל הלפיד תמיד היה ייצוג נאה לנשים, ואפילו במה שמסתמן כמפלגה ערבית מאוחדת, אם וכאשר, כנראה שחנין זועבי (כרגע מספר 2 בבל"ד) תהיה חברה גם בכנסת הבאה. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, ייצוג לנשים הוא דבר חשוב. כלומר, עד ששואלים את הנשים עצמן.
 

אני לא מדבר כאן על מאות אלפי הנשים שתצבענה בעד מפלגות חרדיות ששוללות בכלל את הרעיון שאישה כשרה להנהגה, אלא דווקא על הנשים המתקדמות ביותר, כמו זו שאיתה יצא לי לשוחח השבוע. מאחר שבעידן השוויוני אפילו זיון שכל זקוק לפור־פליי, פתחתי דווקא עם אפליה מתקנת
שאינה קשורה בהכרח למערכת הפוליטית.

הו, כן - היא בהחלט בעד: יותר חברות דירקטוריונים, יותר מנכ"ליות, יותר נשים בתפקידי מפתח בצבא. את כל התפריט הזה קיבלתי בליווי התוספות הקבועות על חשבון הבית: רק כך נגיע לשוויון אמיתי ונתקן את עיוותי השכר, רק כך יעזו נשים לצאת בהמוניהן מהבית ולכולנו יהיה טוב יותר.
 
אז את מצביעה לעבודה, או בשמה אחרי חתונת הרצוג־לבני "המחנה הציוני", הנחתי בקול, והיא עיוותה את פניה: "איזה שוביניסט אתה! אני מעריכה את הייצוג לנשים ברשימה, אבל זה רדוד להניח שאצביע בעדה רק בגללן. מה, אם אני אישה, אין לי דעות בנושאי ביטחון? כלכלה? חברה?".
הבהרתי לה שלו הייתי רוצה לשוחח עם אישה שחושבת אותי לאידיוט הייתי מדבר יותר עם אשתי, והמשכתי: "את בעצם אומרת שכל אדם, בוודאי מתמודד במערכת הפוליטית, צריך להישפט רק לפי כישוריו, רק לפי דעותיו, רק לפי תוכניותיו והקבלות שהוא מביא איתו על עשייה. נכון? הנה, את אפילו נעלבת שאני מציע לך לערב את השיקול המגדרי בבחירה האזרחית החשובה ביותר שלך, רק כי את אישה".
 
לא הייתי צריך אפילו להמשיך ולומר את הברור מאליו: שאם מינו של אדם לא צריך להוות שיקול בבחינה של מכלול כישוריו (כפי שדורש הפמיניזם, להבנתי), הרי שכל אותן אפליות מתקנות ושריונים, עושים בדיוק את ההפך: מכריחים אותנו לראות באדם העומד מולנו, עוד לפני שהבאנו בחשבון את תכונותיו - רק את מינו, את מוצאו, את צבע עורו, את מוגבלותו ועוד "פגמים" שגורמים לאפליה - לא חשוב על מה. תמיד יהיה מי שיאמר שזה הרע במיעוטו, שאלמלא הייתה קיימת האפליה המתקנת (או בהטיה הפוליטית שלה, "שריון") היינו עלולים שלא לראות כלל את האישה, המזרחי, הנכה, השחור, הערבי, הרוסי - יו ניים איט. ועדיין, תודו שזה מוזר כשאנחנו נאלצים להתחשב, קודם כל, באותו מאפיין שאנו מצווים לשכוח מאותו רגע ואילך...
 
לא ציפי לבני, לא סתיו שפיר, לא זהבה גלאון, לא איילת שקד ואפילו לא חנין זועבי (גם אישה, גם חילונית, גם ערבייה - בפעם הבאה שתנסה את הבית היהודי!), חייבות את הקריירה הפוליטית שלהן ל"שריונים": הן לחמו, האמינו, הגיעו והצליחו מבלי שאף אחד סלל עבורן את הדרך. הנה, במחנה הציוני למשל (כמה מילים נרדפות עוד ימציאו ל"מערך"?), הורכבה רשימה עם נוכחות נשית מרשימה אף הרבה מעבר למכסת ה"שריונים", מפני שסוף־סוף עמדו לבחירה לא מעט נשים מצליחות ומוצלחות.
 
אז אולי מוטב לנשים להפסיק להתנהג כנקבות ארמדילו מכוסות שריון שמכריחות אותנו לשריין להן מקום - ואז לנהוג בהן כשוות? אישה מצליחה אחת היא המפתח לעשר שתבואנה אחריה. כל השאר מזכירות רווקות תל אביביות נואשות: לכאורה עצמאיות, אבל בעצם רק מחפשות מי ישריין אותן. 