לפני כמה ימים ישבנו יחדיו כמה חברות ואני ודיברנו על מיניות ועל סקס. לא, ממש לא השיחה על מה שהייתם מצפים לשמוע, אלא יותר על העובדה שכ־15 שנה לאחר שנכנסנו אל המילניום החדש, יש איזושהי קבלה והבנה שלנשים, בדיוק כמו לגברים, יש צרכים מיניים ושזה לגיטימי לחלוטין לדבר על כך ולרצות בכך בלי להיתקל בסטיגמות כלשהן.


גם אם לדעת רבות זה לקח זמן רב, אולי זמן רב מדי, אין ספק שהמהפיכה המינית עברה כבר מזמן את הצורך "לשחרר את האישה" בלבד. אני בספק אם קארל דג'ראסי, ממציא הגלולה למניעת הריון שנפטר אתמול בגיל 91, חשב עד כדי כך רחוק.
הגלולה, שהומצאה ב־1960, סימלה בעיני רבים את הסנונית הראשונה בשחרור האישה, אם כי רבים טוענים שבסופו של דבר לאחר המצאת הקונדום, התוצאה הייתה דומה. אולי כי שחרור מיני הוא עניין אבולוציוני שהיה מתרחש, ככל הנראה, בכל מצב. האמת היא שממרומי הקדמה ועידן הנשיות המשוחררת, אני, באופן אישי, רואה בגלולה דווקא שעבוד.

מצחיק לראות כיצד התהפכו להן היוצרות. בשנים האחרונות אנחנו רואים מגמה אחרת אצל נשים משוחררות, פמיניסטיות וגם אחרות, שמסרבות לקחת גלולות, ומעוניינות, אולי בצדק, להטיל את עול האחריות שווה בשווה גם על בן הזוג, בין אם מטעמי בריאות ובין אם מטעמים אחרים. אווה פיגס, הסופרת הבריטית שחקרה רבות פסיכולוגיה ונשיות, כתבה פעם שמאז המצאת הגלולה, נשים גילו לפתע גם את האורגזמה שלהן.


בשורה התחתונה, הסוגיה המודרנית שמתעסקים בה כיום היא אם המהפיכה ששחררה אותנו לפני כחצי מאה, לא משעבדת אותנו שוב, בוודאי כשמדובר בנשים שמשתמשות בגלולה בגלל אי הסכמה מצד הגבר להשתמש באמצעי מניעה אחרים. אך אני לא הייתי מרחיקה לכת ויוצרת שוב פער עצום בין המינים. אולי כי בעידן המודרני אני מאמינה שאישה היא חזקה מספיק כדי לשלוט על גופה ולעשות בחירה מושכלת המתאימה לה, בין אם זה מקובל ובין אם לאו.

ובקשר לגלולות עצמן, אינני מתיימרת להיות נושאת דגל או בשורה כלשהי, ולמרות ההמצאה ששינתה את חיינו, הייתי מציעה שנתחיל לחפש פתרונות טובים יותר. משעבדים פחות כי העתיד כבר כאן.