בתוך האוהל שעטף את שער המוות של בירקנאו, שבו נערך הטקס המרכזי במלואת 70 שנה לשחרור אושוויץ, חילקו גברים ונשים צילומים שבהם נראתה ניצולה מנשקת חייל של הצבא הסובייטי ברגע השחרור. באותה שעה ביקר האיש שלא הוזמן, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, במוזיאון היהודי של מוסקבה ואמר שם: ״70% מחיילי הצבא האדום היו רוסים, והעם הרוסי הקריב יותר קורבנות מכל אחד אחר למען הניצחון על הנאצים. בקרב העמים האחרים״, המשיך פוטין, ״יש לציין דווקא כאן את היהודים שמאתיים אלף מהם נפלו בשורות הצבא האדום״.


באוקראינה של היום, שנשיאה כן הוזמן לאושוויץ, מוצא פוטין בעיקר את יורשי המנהיג סטפן בנדרה וצאצאי משתפי הפעולה עם היטלר ״שהחריבו את יהדות לבוב, אודסה וקייב״. ״הניסיונות לשכתב את ההיסטוריה הם בלתי מוסריים ועומד מאחוריהם הרצון להסתיר את הביזיון העצמי״, הוסיף פוטין. בנאום זה, שהנפוץ בעיתוני פולין ״גזטה״ כינה בלגלוג ״האושוויץ של פוטין״, הייתה תשובה לטענות שר החוץ הפולני סכטינה, ולפיהן את אושוויץ שחררו האוקראינים. הכותרת השנייה של היום הייתה ״קייב במלחמה עם רוסיה״.


גם בפולין מתכוננים למלחמה עם השכן ממזרח ומדגישים כי ההצהרה יוצאת הדופן של האיחוד האירופי, המטילה את האחריות להידרדרות בחזית אוקראינה על רוסיה, התקבלה ביוזמת הנשיא החדש של האיחוד, ראש הממשלה לשעבר של פולין דונלד טוסק. העמדה התקיפה כלפי מוסקבה, שגייסה את טקס הזיכרון לקורבנות מחנה המוות למערכה נגד מי שמופיע בוורשה כ״היטלר חדש״ המאיים על גבולותיה, קשורה גם למדיניות פנים. ב־10 במאי ייערכו הבחירות לנשיאות פולין, ובסתיו הבחירות לפרלמנט. המפלגה הליברלית־דמוקרטית השלטת תנהל קרב קשה נגד הימין השמרני הלאומני בראשות ירוסלב קצ׳ינסקי, אחיו התאום של הנשיא שמטוסו נפל (או הופל על פי תיאוריות הקונספירציה) בסמולנסק. היא לא יכולה להרשות לעצמה להופיע כרכרוכית נגד האויב המשותף.


יש גם מיתוס אחר החרוט בתוך המרטירולוגיה הלאומית הפולנית: ״הפולניות של אושוויץ״. סקר שהתפרסם במהלך אירועי הזיכרון הצביע על כך שעבור 45% מהפולנים, אושוויץ היא בראש ובראשונה סמל לסבל העם הפולני. בטקסים בשבוע שעבר הוקפד על חלקן של העדויות של אסירים נוצרים ושל התפילות הנוצריות. קזימייז' אלבין, מראשוני האסירים הפוליטיים באושוויץ, סיפר על מפקד המחנה שאמר להם, לדבריו, כי ״ליהודים יש זכות לחיות כאן שבועיים, לכמרים - חודש, ולאחרים - שלושה חודשים״. כלומר, המרחק לא היה כה רב.


ב״מרכז הדיאלוג והתפילה״ באושוויץ, שמו החדש של המנזר הכרמליטי שהקמתו עוררה מחלוקת גדולה, נערכה מיסה לזכר הקורבנות לפני האירוע המרכזי. הנהלת המוזיאון הממלכתי של אושוויץ שניהלה ביד רמה את התוכנית, ופחות את הצד הארגוני שחרק במקצת, החליטה ״להעמיד את הניצולים במרכז״, גם אם אפשרה לנשיא המארח להשמיע את דברו, כמו גם לנציגי הגופים המממנים את פעילות המוזיאון; הפוליטיקה והכסף הם מרכיבים בלתי נמנעים במפעל בהיקף כזה. וגם יחסי הציבור.


הבמאי סטיבן ספילברג, אורח כבוד בטקסים, הודה כי את השואה ״גילה״ כשצילם את סרטו ״רשימת שינדלר״, שתרם לא מעט לקידום קרקוב על מפת התיירות העולמית. על כיסאו הריק של פוטין ישב נשיא גרמניה יואכים גאוק, ולא רחוק ממנו גם מנפרד הס, נכדו של מפקד מחנה אושוויץ, מכוכבי סרטו של ספילברג. הוא עוסק היום בהוקעתם של פשעי סבו ובאיחוי קרעי העבר.

נשיא צרפת הולנד שהגיע לאושוויץ היישר מנאום שנשא באתר הזיכרון לשואה בפריז נשא איתו את האקטואליה המאיימת של הטרור והאנטישמיות האלימה בארצו. ומילה לגבי הייצוג הישראלי: הוא הוטל על השר סילבן שלום, מספר שתיים של הממשלה, שגם ייצג את ישראל באירועי שנת ה־60. הנשיא היה בניו יורק. יו״ר הכנסת בטרזין. ולראש הממשלה לא היה ממילא מתאפשר לשאת נאום שבו היה, בוודאי, מזכיר את האיום האיראני. לכל אחד אושוויץ משלו בימינו.