מעולם לא פספסתי קללה עסיסית, פעם בקול רם, פעם בנהמת קרביים, כשעברתי תחת גשר גנדי בנתיבי איילון. לפני שבוע שודרה ב"עובדה" תזכורת נוספת לחרפת הנצחת האיש שאם היה חי במדינה מתוקנת היה מונצח על כותל המזרח במעשיהו. הכלבים נבחו, והשיירות, המים והדם תחת הגשר המשיכו בדרכם כאילו כלום. נכון, אחרי מות קדושים אמור, אבל יש הבדל בין גינוי רצח לבין מפעל הנצחה מגוחך ל"מורשת גנדי" כפי שנחשפה ב"עובדה". 



למעט פרטי טריוויה זניחים, "עובדה" לא גילתה משהו שלא ידענו קודם, וחסכה מאיתנו דברים רבים נוספים. את עלילות גנדי והנערות יכול היה לשמוע כל בן בית במסעדה של צארום או שאול בכרם, או סיוריו (כיועץ רה"מ לטרור) בשגרירויות ישראל בעולם כאשר חבריו משתתפים ב"תדרוכים" לקבט"ים. הפער בין ימי הזיכרון ו"מורשת גנדי" הנלמדת בבתי הספר ושאר מפעלי ההנצחה, לבין האיש שהיה חייל מסור ("אם צריך אני בא") של שני רוצחים הוא הזוי ומקומם. גנדי לחם במלחמת השחרור, היה אלוף בצה"ל ושר בממשלה, אבל הידרדרותו למעשיו הפושעים ותרומתו להרעלת החברה בישראל מאיינת את זכויותיו. 
 
ברמה האישית נתקלתי בגנדי כאשר הורה, בחיי, למחסומי פיקוד מרכז למנוע את כניסתי לפיקוד מרכז. לא בגלל שתקפתי אותו ישירות ככתב צבאי או הבעתי בדיווחים דעות שמאלניות רחמנא לצלן (אל היו ימי האופוריה שאחרי ששת הימים), אלא משום ששמע ממקורותיו שאני מערער בכל פורום "חברי" על האורח שבו הוא מנהל את הפיקוד כאחוזה פרטית, כולל זוג אריות שארגן לעצמו בסגנון קיסר חבש היילה סלאסי.

שלא לדבר על הטסת חברים לחזות במרדפים שהפכו לקרקסי דמים מגבעה סמוכה. חיים טופול למשל, שזכה להטסה למרדף, כשאני עומד עם צוות צילום ולשון בחוץ על המסלול בשדה דב, ומרים קול צעקות בלשכתו של אהרון יריב אז ראש אמ"ן. לא שההלשנה שלי עזרה. בכל מפגשינו המעטים, תודה לאל, הקרין גנדי אלומה קשה של לאומנות זחוחה ואלימה – ולא שהוא עצמו היה לוחם דגול. כולנו היינו שיכורי אופוריה, הוא היה השיכור הזחוח מכולם.  
 

אם יש איש שהוא היפוכו הגמור של גנדי ההודי, מנהיגו השדוף של המאבק ההודי לעצמאות -  זהו גנדי הישראלי. גנדי ההודי דגל במאבק עממי בלתי אלים, שנוהל בשכל תוך ניצול קריסת האימפריה הבריטית אחרי מלחמת העולם השנייה. גנדי שלנו דגל ודחף לטרנספר אלים שבו דגל כפתרון הבעיה הפלסטינית בלא להבין שהוא עצמו, ודומיו, הם הבעיה הישראלית. אגב, האיש שנאם בטקס הזיכרון לגנדי אחרי היה האיש שנאם על מרפסת השיסוי בהפגנה נגד רבין. "יש מעט אירועים שזעזעו אותנו בעומק הזה", אמר שם ביבי נתניהו. "רצח רבין זעזוע ראשון, ורצח גנדי שני". אין מילים.