אינני זוכר מתי זה התחיל. אני רק זוכר את עצמי יושב מבוהל במשרד של הפסיכולוגית שלי לפני עשר שנים ואומר לה: "איך שאני לא מסתכל על זה, הכל נראה רע. כל האופציות לא טובות. חוסר תקווה מכל כיוון".
אני גם לא מצליח לזכור מה הוביל אותי לנקודה הזאת, שבה אני אומר את אותו המשפט. אני מניח שזה נעוץ בנטייה האידיוטית של בני האדם להביט לאחור ולא לזכור כמה רע היה להם, וכמה חסרי אונים הם היו כשחייהם הפכו לרעים. הנטייה הטבעית שלנו היא להשמיט זיכרונות רעים ולהשאיר בעיקר את הזיכרונות הטובים. זהו התנאי הבסיסי שמאפשר לנו, כבני אדם, להמשיך להאמין בחיים שלנו.
יומיים אחרי המפגש איתה הייתה לי פגישה אחרת, אצל פסיכיאטר שהפסיכולוגית הפנתה אליו. הוא רשם לי "תרופה חדשה ונהדרת, כמעט בלי תופעות לוואי, שממש לא מזמן הגיעה לארץ" בשם ציפרלקס. מאז ועד עכשיו לא השתנה יותר מדי בעולם הפרמקולוגי. ציפרלקס עדיין נחשבת לתרופה המשוכללת ביותר למיגור הדיכאון, ואני עדיין נחשב למי שלא נרפא מהמחלה. ישנן תקופות יותר טובות וישנן תקופות פחות טובות, אבל באופן כללי אם נדמה את התרופות האנטי-דיכאוניות לסוג של גלגלי עזר נפשיים, יהיה אפשר להגיד שאני עדיין רוכב עם גלגלי עזר.
בעשר השנים האחרונות הייתי שפן הניסיונות הרשמי של כל מיני פסיכיאטרים, שניסו עלי את מיטב התרופות האנטי-דיכאוניות בתקווה להסיר ממני את המום הזה. המצחיק הוא שדווקא הציפרלקס, שאמורה להיות חוד החנית של המלחמה בדיכאון, הייתה התרופה שהתגובה שלי אליה הייתה הכי גרועה. אותו חושך שאיתו הגעתי לפסיכיאטר, עדיין כיסה אותי גם חודש וחודשיים אחרי שהתחלתי לקחת את הכדור. אפילו נעשה חשוך יותר. אבל הייתי חייב לחכות חודשיים בשביל להבין שמשהו כאן לא עובד. ככה זה בתחום התרופות האנטי-דיכאוניות: צריך לחכות תקופת מה עד שמתחילים לראות תוצאות. "אלו תרופות שמתניעות לאט", אמר לי פעם אחד הפסיכיאטרים שפגשתי.
אבל זו רק ההתחלה של הקרקס הפרמקולוגי הגדול. מכל מקצועות הרפואה, הפסיכיאטריה היא המקצוע שהצד הטיפולי שלו נעשה בצורה הכי דומה לדייטינג. אתה מנסה חודש-חודשיים, ואם זה לא זה, אתה עובר הלאה, עד שאתה מוצא את השידוך המתאים לך. ישנם עשרות כדורים שונים במחלקה האנטי-דיכאונית, ואף פסיכיאטר לא באמת יודע למה תגיב הכי טוב. אין שום בדיקה שתוכל לקשר את הבעיה הדיכאונית שלך לחלק המסוים במוח שגורם לה, ועל פי זה להתאים לך תרופה. לכן הפסיכיאטר מנחש בשבילך. וכך אחרי חודש-חודשיים שבהם אתה בולע מדי יום את הניחוש, שואל אותך הפסיכיאטר אם חל שיפור. אם לא, הוא רושם לך ניחוש חדש - תרופה אנטי-דיכאונית מסוג שונה. ואם חל שיפור, ברכותי, אתם נשואים. מעתה אתם ביחד לנצח, עד שה־ מוות יפריד ביניכם, או עד שימצאו תרופה למוות (מה שיבוא קודם לכן).
במהלך עשר השנים האחרונות החלפתי לא פחות משבעה סוגים שונים של תרופות אנטי-דיכאוניות, סבלתי מכמעט כל תופעות הלוואי המוכרות לאדם, ופעמים רבות הרגשתי שאני צריך לקבל איזה פרס נובל קטן בשל תרומתי העצומה למדע, או לפחות להדליק משואה ביום העצמאות בשם אלו שנמצאים בשבי הדיכאון. אגלה לכם סוד. בדמיוני כבר ראיתי פעמים רבות את הרגע הזה שבו יודיעו מנחי הטקס בהר הרצל (בראשי אלו טוביה צפיר ורבקה מיכאלי), שאת המשואה הבאה אני אדליק, ואז יוכרז ברמקול: "כשהוא הולך לידכם ברחוב, אתם עלולים לא להבחין בו, אתם עלולים להתייחס אליו כאל אדם רגיל, אתם עלולים שלא להבין את גודל המעמד, אתם עלולים שלא לקלוט שאדם זה הוא המצפן המורה על עתיד הטיפול התרופתי. הוא סבל מכל תופעות הלוואי המוכרות לאדם, ולעתים אף היה נדמה שתופעות הלוואי סובלות ממנו, ואת כל זה עשה בשם המדע והדיכאון. ועל כן אין ראוי ממנו להדליק משואה... אוי סליחה, נמסר לי כרגע שליאור דיין לא הגיע לטקס, הוא לא הצליח לצאת מהמיטה".
•••
אני בטוח שאם העניין ייבדק סטטיסטית, יתגלה שיש יותר פסיכיאטרים שמציעים לך ציפרלקס כשאתה נכנס למשרדם, מאשר פסיכיאטרים שמציעים לך מים. נהוג להתפאר בכדור הזה, אבל בכל הקשור לדיכאון מז׳ורי, הוא שווה לתחת. זה לפחות הניסיון שהיה לי עם "הרולס רויס של התרופות נוגדות הדיכאון".
בכלל אני חייב להגיד שאחרי עשר שנים, שבהן אני מארח במערכת העצבים המרכזית את מיטב התוצרת של חברות הפרמקולוגיה העולמיות, גיליתי שהפתרון לא נעוץ בכדור זה או אחר, כי כדורים לבדם לא ינצחו דיכאון מז'ורי. הסיכוי היחיד לנצח את המחלה הוא רק אם הטיפול התרופתי ישולב בטיפול שיחתי. אבל משום מה בציבור השתרש הרעיון שאו שאתה הולך לפסיכולוג לדבר על רגשות, או שאתה מקבל כדורים מפסיכיאטר שתפקידו הוא אך ורק לרשום כדורים.
הסיבה לכך שרבים אינם מודעים לעובדה שכל פסיכיאטר הוא גם מטפל שיחתי בפוטנציה היא די פשוטה, חדה וברורה - לפחות לפי ניסיוני והתרשמותי פסיכיאטרים הם חזירים חמדנים. רוב אלו שיצא לי להכיר די התאהבו ברעיון שאתה בא אליהם לקליניקה, הם מדברים איתך שעה, נותנים לך אבחון ורושמים תרופות (מחיר האבחון נע בין 800 ל-2,000 שקל). ואז, אז קורה הדבר המופלא באמת. אתה אמור לחזור אליהם כל כמה חודשים למה שנקרא "פגישת מעקב״ או ״ביקורת״. אז הם שואלים ״איך אתה מרגיש?״, ולפי התשובה קובעים את המשך הטיפול התרופתי. לעתים מעלים את המינון של התרופה, לעתים מפחיתים, לעתים מחליפים תרופה, ועל זה אתה משלם להם כמו על פגישה של שעה. אתה יושב מול השולחן שלהם, עליו מונח ספר עב כרס עם הכיתוב ״DSM״ (התנ״ך של כל פסיכיאטר), והם מביטים עליך במין מבט מזלזל ונותנים את התחושה שאתה מפריע להם למצות את היום.
בהתחלה אתה חושב שמה שעובר להם בראש הוא נשגב ועילאי, אבל אחרי שאתה מתחיל להכיר אותם כמו שצריך, אתה כבר יודע שהם חושבים על הטיסה הבאה שלהם לכנס זה או אחר במימון אחת מענקיות התרופות. אין להם שום עניין להתחיל להקשיב לצרות ולשטויות שלך. הם גילו שהרבה יותר רווחי להסתתר מאחורי מרשמים.
•••
תעשיית התרופות היא תעשייה עצומה בהיקפה ובכוחה. לחברות התרופות הגדולות יש כוח כספי אדיר, שבעזרתו הם יכולים כביכול ״לקנות״ רופאים על ידי הטסתם לכנסים ולהשתלמויות בביזנס קלאס, ואז באורח פלא רבים מהם נוטים להמליץ למטופליהם על תרופות של החברות.
אבל הם לא ״קונים״ רק רופאים, אלא גם מחוקקים באמצעות לובי אכזרי (רוצים לדעת למה המריחואנה לעולם לא תהיה חוקית? כי ייצור מריחואנה הוא עניין ששייך לחקלאות ולא לפרמקולוגיה), ויש להם כוח בלתי נתפס. כוח שיש רק למעטים. הפעם היחידה שבה מנעו פרסום טור שלי בעיתונות, הייתה כאשר כתבתי משהו לא מחמיא במיוחד על תרופה מסוימת (ששייכת לחברה במשקל כבד). אבל זה היה בימים יותר חשוכים של ״מעריב״, בגלגולו הקודם. ברוח הפרמקולוגית של הטור נקרא להם: הימים הסינתטיים. הימים שבהם סנתזו דעות ועיתונאים תחת הלוגו של ״מעריב״.
•••
אין ספק שהשנים האחרונות הן היציבות בחיי. הגעתי לנחלה נפשית ולדיוק מקסימלי מבחינת הכדורים שאני לוקח לטיפול בדיכאון (וגם לטיפול בהפרעות קשב וריכוז). ובכל זאת, לא יעזור כמה דיוק, איזון ויציבות יש בחיי, נדמה שזה בלתי נמנע שאחת לתקופת מה תגיע פתאום תקופה חשוכה, שתזכיר לי שמאחיזת הנלסון של המחלה לעולם לא אשתחרר.
אין דבר קשה יותר מלתאר את המחלה הזאת. היא באה ונוחתת עליך משום מקום. משתקת אותך. פתאום, בוקר אחד, אתה פוקח עיניים ומרגיש את כובד העפעפיים, אתה מביט על המציאות שמולך, ואין לך יכולת לקום ולחיות. כל צעד מחוץ למיטה, כל מטלה, הם עינוי. אתה רוצה שיכבו אותך. שום דבר לא מצליח לרגש אותך. אתה נשאר עם מין תחושה דהויה שהיא לא כאן ולא שם, שהשרירים שלך הולכים ומתאבנים, עד שאתה נזרק על הספה או על המיטה ולא קם ממנה כמה ימים ברצף.
עכשיו קמתי מיומיים כאלו במיטה, ואני כותב את השורות האלו בקושי, תוך שאני נלחם בחוסר הריכוז שמתלווה לדכדוך ולחוסר החשק הכללי. זו הצרה הכי גדולה של הדיכאון, חוסר החשק הכללי. זה לא חוסר חשק רגיל, זה חוסר חשק שזורם לך בגוף ומקפיא לך את האיברים הפנימיים. אתה לא מצליח להרגיש שום דבר חוץ ממשב הקרירות הזה, ואז לרוב אתה מוצא את עצמך עושה דברים נוראיים, רק כדי לנסות להרגיש משהו - סמים, סקס, הימורים, אלימות, אוכל. אתה עושה הכל בכדי לגרש את האפתיות, את הריק שמרחף מעליך כל הזמן. תשאלו את האנורקטים למה הם לא אוכלים, והם יגידו לכם שככה - על ידי התגברות על הצורך הבסיסי לאכול - הם מרגישים חיים. יותר מזה, חלקם יגידו שכשהם מנצחים את התיאבון, הם מרגישים כמו אלוהים. תשאלו את ההיא שבלילה אחד שכבה עם חמישה בחורים מהשכבה למה היא עשתה את זה, והיא תגיד לכם שהיא פשוט רצתה להרגיש חיה. תשאלו את הפוליטיקאי ששיקר, גנב, רימה, הסתיר ועשה את הכל כדי להגיע לעמדת כוח, למה זה כל כך חשוב לו. אם הוא ישר, הוא יגיד לכם שרק ככה, כשהוא בעמדת כוח, הוא מרגיש חי.
ואז אתה תופס את עצמך בגיל 31, באחד הלילות שבהם לא ברור לך כמה ימים כבר לא יצאת מהמיטה, ואתה תוהה כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל להרגיש חי. אתה מביט על אשתך היפה שישנה לצדך, ועל הילד המושלם שהצליח לתחמן ולגרום לאשתך להביא אותו למיטה שלכם, ואתה שואל את עצמך, אם יש לך את כל זה, ואתה עדיין מרגיש כבוי, מה לעזאזל הבעיה איתך? מה לעזאזל הבעיה פה?