סינמטק תל אביב, כמה ימים אחרי שסגרנו את המילניום. עדיין לא התאוששתי מנשיקת החצות הטלוויזיונית של מיקי ויעקב כפיקציה רומנטית. גם לא מהדיווחים על הבונקר המאובטח שבנתה ברברה סטרייסנד כנגד באג 2000, ומההנגאובר במסיבה של חברים של חברים שנערכה בכפר אדר, שעד אז חשבתי בכלל שהוא פיקציה פרוזאית. אני ממתינה לפגישת היכרות, או יותר נכון לאודישן ראשון עם במאי של סרט חדש, שרוצה מאוד לתת לי תפקיד ראשי, אף על פי שלא היה לי שום ניסיון מול מצלמה.
אני חושדת, אבל מחליטה בכל זאת ללכת. אני מקדימה כהרגלי לפגישה, אז עוד לא בגרתי מספיק כדי להבין שזה הרגל ישראלי מגונה. הוא נכנס, מוכר לעוברים ולשבים שבוהים בו בהערצה, מספר לי שצריך לעשות כמה צילומי ניסיון, כדי לראות שהתאורה והרקע מתאימים לצבע העור שלי. אה כן, יש סצינה בעירום, אבל לא מלא, "אל תדאגי". אני מיד מסרבת ועוזבת את הפגישה באמצע מבלי לחשוב פעמיים. "את אמיצה", הוא אמר. "אני יודעת", עניתי.
לפני כשבוע, סינמטק תל אביב. כמה ימים אחרי חגיגות הצטרפותו הזמנית של אלי אוחנה לביצה הפוליטית, ורגע לפני שהפועל תל אביב עפה מהגביע. אני מחכה לפגישת עבודה, הפעם בכובע אחר לגמרי. מאושרת מהאדישות הרבה שאופפת אותי, דווקא במקום שבו בגלגול הקודם של חיי הנוכחות שלי הייתה על ספקטרום החיים או המוות. אני שוב מקדימה לפגישה, כי אף פעם לא אלמד כנראה לקח בגלגול הזה - אנשים לא מגיעים לפגישות בזמן. לצדי יושבת בחורה שנראית צעירה ממני בעשור או אולי יותר. היא ממתינה לזה שייכנס - אותו הבמאי, אותה פיקציה אמנותית שאצלה עדיין לא התנפצה.
אני מופתעת, ואולי בעצם לא. באמצע השיחה איתה הוא מביט הצדה ומחייך אלי: "את מוכרת לי, ראיתי אותך פעם בהצגה". "אולי", אני עונה באדישות וממשיכה בשלי, מלאה ברחמים למראה התגלמותה של האומללות האנושית שנשארה תקועה בתוך אותה המערבולת, ותוך כדי כך משננת לעצמי את המנטרה שקראתי פעם בספר הטיסה "איך להיות פריזאית", הטוענת שכדי למגר מטרידים תנהגי כפריזאית מצויה. דהיינו, זו האומרת שלום לכולם, אבל לא מעוניינת לדבר עם אף אחד. 15 שנים ארוכות עברו מאז שהקוסמוס התחיל לספור את האלף השני, עברנו כמה מבצעים בעזה, מלחמה ושש מערכות בחירות, ועדיין מסתבר שישנם אנשים שבכל דור ודור לכודים עמוק בתוך התדמית והפאסון המקצועי של עצמם, שהם חושבים שמותר להם הכל. גם כשהם המשטרה.
ואני באמת מאמינה שבחיים האלה הכל נע על ציר הקארמה וסגירות המעגל. והנה עוד סיפור של מעגל שנסגר, והפעם: על גנבים. רוחות המלחמה גרמו לקומץ חברים קרובים, בין הבודדים שלא התביישתי לספר להם שאני האדם האחרון על הפלנטה שעדיין יש לו טרנזיסטור אנלוגי, להזכיר לי לרכוש מלאי סוללות חירום. "יש מלחמה", כתב לי אחד מהם עם שלושה סימני קריאה, ואייקון של פצצה שצורף לפרצוף מחייך.
ואני נזכרתי בסבא שלי, שהיה מסתובב עם שקית של קופת חולים מסניף זמנהוף, ובתוכה ים של בטריות לכל רדיו בבית, ולכל מקרה שלא יהיה. אז רכשתי, ובאותה הזדמנות גם ניתקתי את מנורת החירום כדי שתנוח ותתרוקן מעצמה. בכל זאת, מלחמה בחורף לפני בחירות דורשת תאורת חירום חזקה שתתגבר על החושך. אלא שאף אחד לא הכין אותי לרגע שבו אחזור הביתה באישון לילה ואראה אור דולק בחלוני, ואני הרי גרה עכשיו לבד.
וזה כבר קרה פעם, לפני מספר חודשים, כשרגע לפני שחייגתי למשטרה, נזכרתי שהאור בסלון הוא בעצם מנורת החירום שמרוקנת מצברים. ואני, שהולכת ומאבדת את הפוקוס בשבועות האחרונים בשל אי אלו סיבות, מצאתי את עצמי יושבת לבדי ב-1:30 בלילה בחדר המדרגות, ממתינה שיעבור איזה שכן חסון שיעמוד לצידי כשאכנס הביתה. והנה על בשרי למדתי את כוחה של הקארמה. אני זוכרת שבימיו הראשונים של ערוץ הקניות מכרו לנשים בובות שוטר בממדים טבעיים שהונחו בסלון. ואני לגלגתי על כל אותן נשים שחושבות שבובת גבר היא הדחליל האולטימטיבי נגד פורצים. אולי כי כשהייתי ילדה ראיתי את אחד השכנים החסונים שלנו בבניין רץ עם תחתוני סבא לבנים ומערוך במדרגות אחרי גנב, שלא התרגש במיוחד ממראה הזכר המאיים.
וכמה מסקנות מתבקשות מתוך הנ"ל. האחת, אין אדם בעולם, מקושר ומוכר ככל שיהיה, שיכול לקבוע את עתידך מלבד את עצמך. והשנייה, אם אין בבניין מגורייך שכנים חסונים (ואין!), ואת מסרבת בכל תוקף להניח דחליל על הספה (מסרבת!), לפחות תדאגי שיהיה לך במטבח מערוך. ♦