המאבק על פרס ישראל הוא אחד המרתקים והאמיתיים שהיו כאן לאחרונה. במשך 67 שנים היה ברור מי האליטה השלטת בבתי המשפט, בספרות, בצבא, בקולנוע ובתקשורת. מי שענה בדרך כלל על לפחות שלושה מתוך ארבעה קריטריונים: גבר, אשכנזי, תושב המרכז ושמאלן.
את האליטה הזאת חיזקו בן גוריון וממשיכי דרכו באמצעות מוסדות ציבוריים מפלגתיים ושאינם מפלגתיים, שקיבלו תקציבים. האליטה יצרה גילדה שמצופפת שורות כל אימת שזר מנסה להידחק לתוכה, בין אם נשים, מזרחים או אנשי הפריפריה.
עכשיו, באיחור ניכר, מישהו מנסה לקחת מהם את הכוח והם צועקים. הכאב והבהלה הם לא רק בגלל פרס ישראל. הם מפחדים מאיבוד מוקדי הכוח. עולמות המשפט, הקולנוע והתקשורת משתנים, וכמובן הצבא. אולי בעצם אנחנו כבר לא אליטה, שואלים המודחים את עצמם, ותוהים אם יבואו ברברים להחליף אותם.
נכון, החלפת חברי ועדת הפרס נעשתה בצורה לא אלגנטית, שלא לומר טיפשית.
אבל זהו דיון פרוצדורלי ולא באמת חשוב, שהרי גם אם ראש הממשלה חוזר בו מהפיטורים וחברי הוועדה ישובו לתפקידם, וגם אם שינויים בוועדות ייעשו רק בשנה הבאה, מיד יהיה מי שיקום ויזעק שהממשלה מתערבת בפרס. הרי הזעקה לא נבעה מהדרך שבה נעשו השינויים, אלא מהתחושה שמישהו אחר יקבע מה נכון ומה לא. נתניהו עשה את הצעד הזה גם לשם רווח פוליטי, אבל הסיבה לרווח היא התחושה המוצדקת של רבים שהאליטה לא תיתן להם דריסת רגל.
אין צורך להחליף את הפוליטרוקים מהשמאל בפוליטרוקים מהימין. לא צריכה להתנהל מלחמה בין הימין לשמאל על עמדות הכוח בתיאטרון, בקולנוע ובספרות. צריך להחזיר את המקצועיות וההוגנות לחיי הרוח.
כדי שוועדה כזו תהיה לא פוליטית, עליה להיות מאוזנת. את הדייסה שאנשי הרוח השמאלנים בישלו הם אוכלים עכשיו. אם הם היו מקפידים להפריד כל השנים את דעותיהם הפוליטיות מהיצירה התרבותית, ומהדרך הפוליטית שבה הם שפטו יוצרים
אחרים, איש לא היה נדרש להתערבות כה בוטה. נעמי שמר, למשל, הפכה מיקירת הברנז'ה למוקצית במקומות מסוימים מפני שהעזה להחזיק בדעות ימניות יותר מדן מירון.
פרופ' אריאל הירשפלד טען, אפרופו שירה המקסים של נעמי שמר "שבחי מעוז", ששמר של אחרי ששת הימים הפכה ל"משיחית" ואפילו "הסתאבה". אפילו אני מבינה שמי שהופך את "מעוז צור ישועתי", שבפיוט המקורי משמעו הקב"ה, למעוז החפור באדמה ומגן על החייל, הוא בדיוק הפוך ממשיחי. מה ששומר על החייל של שמר הוא לא ה' או המשיח, אלא מעשיו שלו ושל חבריו.
שמר היא אחת הזוכות הראויות ביותר שפרס ישראל לדורותיו מתהדר בו, ויש להניח שהירשפלד לא היה מעניק לה אותו. כשהיה מנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים בירושלים ב־2006, הוא לא הזמין את המשוררת הדתייה והמוערכת חוה פנחס כהן להשתתף. "העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיני", הסביר בראיון ל"הארץ".
האליטות משתנות. הבעיה היא שפלורליסטים בעיני עצמם מתקשים לקבל שיש מי שחושב אחרת, ויכול להיות שיש גם לו מקום בהנהגה. חברים, אם לא תילחמו כל כך להמשיך להיות היחידים על הספינה, אולי אפילו תצליחו ליהנות מהשיט המשותף יחד.