אי אפשר להימלט מהכותרות האלה: ״אחד מכל שלושה ילדים עני״; ״שיעור העוני בישראל - יותר מטורקיה ומקסיקו״; ״80% מהישראלים במינוס תמידי״. היינו שמחים לומר שאלה סתם כותרות של לפני בחירות, אבל האמת היא שאלה לא כותרות עונתיות, הן מתפרסמות כל הזמן. או יותר נכון, כל אימת שאיזו עמותה, ארגון או מכון - לעתים אינטרסנטיים, לעתים לא - מפרסמים דוח עם כותרות מפוצצות.


נעזוב לרגע את הדיון על צורת המדידה העקומה של העוני בישראל - עני הוא לא מי שחסר לו אוכל, או דיור או ביגוד או חינוך או כל דבר מוחשי אחר שהוסכם עליו שחסרונו מגדיר עוני. העוני בישראל מחושב באופן יחסי לשאר האוכלוסייה, מה שמבטיח שככל שיעלה השכר הממוצע, כך יעלה מספר העניים. כך שאם, נניח, נחלק לכל אזרח בישראל מיליון דולר, שיעור העוני יישאר זהה. אבל, כאמור, על הדיון הזה נוותר הפעם, בואו נתמקד במספרים.

בסיבוב האחרון התמלאו העיתונים בכותרות על העוני בעקבות פרסום דוח טאוב - מכון מחקר עצמאי ורציני העוסק בחקר המדיניות החברתית בישראל. הדוח, המשתרע על פני 441 עמודים ומתבסס בין היתר על נתוני הלמ״ס, גילה כי לאורך חמש שנים, ארבעה מחמשת החמישונים - כלומר כ־80% מהאוכלוסייה - מוציאים יותר משהם מכניסים.


זהירות, מספרים לפניכם

לפי הדוח, החמישון הראשון מרוויח 5,368 שקל בממוצע לחודש ומוציא 8,295 שקל בממוצע; פער של 2,927 שקל בחודש. כל חודש. בחמישון השני הפער החודשי עומד על 2,327 שקל, בשלישי 1,452 שקל וברביעי 922 שקל.

כל חמישון כזה כולל 462 אלף משקי בית, כך שמדי שנה מוציא החמישון התחתון 16.2 מיליארד שקל יותר משהוא מכניס, החמישון השני מייצר חוב של 12.9 מיליארד שקל, השלישי 8.1 מיליארד שקל והרביעי 5.1 מיליארד שקל. במהלך חמש השנים שבדק הדוח, המינוס הכולל של 80% ממשקי הבית בישראל הגיע אם כן לסכום דמיוני של כ־212 מיליארד שקל. כשמקזזים מהסכום הזה את החיסכון של החמישון העליון, אותם 20% שאינם באוברדראפט כרוני - 12.8 מיליארד שקל בשנה - הוציאו כלל משקי הבית בישראל לא  פחות מ־147.3 מיליארד שקל יותר משהכניסו.

אבל רגע. כשבודקים את נתוני בנק ישראל - הרגולטור של הבנקים, שהכל חשוף בפניו - על חובות משקי הבית, מגלים שבאותן חמש שנים בדיוק תפח החוב ב־63.5 מיליארד שקל ״בלבד״. אז לאן נעלמו עוד כמעט 84 מיליארד שקל (כ־17 מיליארד שקל בשנה)? איך זה שהסכום הזה יצא מכיסי הישראלים מבלי שצץ בשורת החוב?

למרכז טאוב, מכון מחקר רציני כאמור, דווקא יש תשובות טובות - לפחות חלק מהפער מוסבר ב״הון לא מדווח״. כסף שחור. משקי הבית החרדיים, שרשמו פער של 3,200 שקל בממוצע, מכסים חלק ממנו לפחות באמצעות מפעל הגמ״ח ועבודה לא מדווחת. במגזר הערבי עמד הפער על 2,000 שקל למשק הבית בממוצע, שכוסה באמצעות עבודה ״בשחור״. אלה כמובן רק דוגמאות - הכנסות לא מדווחות, ״עזוב חשבונית״, ״המחיר למזומן״ - כל אלה קיימים בכל מגזר ובכל מקום. בקיצור, לא 80% במינוס ולא אחד משלושה רעב - הסיפור הוא הכסף השחור. אבל לא חבל להרוס כותרת?

זה לא אומר כמובן שאין עוני, או אין מצוקה. בישראל יש עוני, וגם מי שמרוויח סביב השכר הממוצע מתקשה לעתים קרובות להתמודד עם יוקר המחיה. ומלבד הכסף השחור, הפער לעתים מגושר גם באמצעות חסכונות של ההורים, מצב שלא יוכל להימשך לאורך זמן. אבל מכאן לכותרות נוסח ״כל ילד שלישי רעב״, הדרך ארוכה. מאוד.

הכסף הגדול באמת

אבל הכסף השחור של האינסטלטור או החשמלאי הוא כסף קטן. הכסף הגדול באמת, זה שעליו אנחנו כמעט לא שומעים, הוא הכסף הלא מדווח של העשירונים העליונים. השבוע נחשפנו פעם נוספת לקיומם של חשבונות שמנים שמחזיקים ישראלים בחו״ל. כ־6,500 מהחשבונות בסניף אחד בלבד של HSBC היו קשורים לישראלים, שניהלו בהם כ־10 מיליארד דולר. לא כל הכסף הזה הוא בהכרח לא מדווח, אבל אפשר להניח שלפחות על חלקו לא יודעות רשויות המס.

וזה רק קצה הקרחון: מנהל רשות המסים משה אשר מעריך שיש עשרות מיליארדי דולרים של ישראלים בחו״ל שלא מוסו. כמה בדיוק? לפי פרופ' רודולף שניידר, אחד המומחים המוכרים בעולם לכלכלה שחורה ומי שכתב מחקרים בנושא עבור הבנק העולמי, היקף ההון השחור בישראל מגיע ל־18.9% מהתמ״ג - 185 מיליארד שקל.

לפי מחקר שפרסם ב־2012 והתמקד במדינות ה-OECD, ישראל תופסת מקום ״טוב״ באמצע - היקף ההון השחור בארץ היה קטן בהרבה מאשר במדינות ה״מפגרות״ באיחוד האירופי, כמו רומניה או בולגריה, ודומה לזה של מדינות סקנדינביה כמו נורווגיה ושוודיה. לעומת זאת אנחנו עדיין רחוקים ממדינות שממש נלחמות בהון השחור, כמו ארה״ב, לוקסמבורג או שווייץ, שם היקף הכלכלה השחורה הוא חד־ספרתי.

אותם 17 מיליארד שקלים בשנה הנעדרים מההכנסות המדווחות שאיתם פתחנו הם, אם כן, טיפה בים לעומת 185 מיליארד השקלים שלדברי פרופ' שניידר חמקו מהמכ״מ של רשות המסים ב־2013, או כ־200 מיליארד שקלים בשנה שלאחר מכן לפי רשות המסים.

בסך הכל, ברשות המסים מעריכים שהמדינה הפסידה ב־2013 הכנסות של כ־50 מיליארד שקל. בכסף הזה אפשר לעשות לא מעט - לכסות את כל הגירעון של ישראל (ולהישאר עם עודף), לחלק לכל משק בית בונוס של כמעט 22 אלף שקל (מה שכזכור לא יזיז לנתוני העוני) או סתם לבנות עוד כמה התנחלויות (״מעלה מזומן״?). בכיף, אפשר לחשוב על עוד כל מיני מספרים דמיוניים - בדיוק כמו נתוני העוני המנופחים.