איך שהזמן רץ. הבחירות לכנסת ה-20 יתקיימו בעוד חודש מהיום. יומיים קודם לכן (15 במרץ) יפורסם מדד המחירים לצרכן לפברואר. גם מדד פברואר, כמו מדד ינואר שעמד על מינוס 0.9%, יהיה שלילי. המדד אינו משקר והוא אכן משקף ירידה מסוימת ביוקר המחיה.



תופעת האין-פלציה הפוקדת אותנו מוסברת בשלושה גורמים עיקריים: גורמים חיצוניים, ובראשם ירידת מחירי האנרגיה בעולם שגררה את ירידת מחירי הבנזין ומוצרי הדלק, הם ההסבר הראשון. הגורם השני הוא הלחץ המסיבי שהפעילו הפוליטיקאים על הגורמים שבתחום אחריותם בניסיון לצבוע את תמונת המצב ערב הבחירות בוורוד.



שר האנרגיה והתשתיות סילבן שלום לחץ להפחית את תעריפי החשמל והמים, ואלה הוזלו ב-10%. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד הפעיל מאחורי הקלעים לחצים על בנק ישראל להפחית עמלות, ואלה מתחילות לרדת. אבל אלה גורמים זמניים שישתנו עם התהפכות המגמה. ההסבר השלישי והמעניין למחירים הדועכים נוגע לפתיחת המשק לתחרות, בעיקר בשל הסרת חסמים רגולטוריים. זה גורם שאינו זמני ועשוי להישאר איתנו לטווח ארוך.

פירות ראשונים למגמה זו ניכרים במחירי התקשורת (ולא רק בסלולר), מחירי המזון, וכמובן ההלבשה וההנעלה. הירידה במחירי המזון גם מוסברת בדעיכת ביקוש הצרכנים כמשתקף מנתוני חברת סטורנקסט.
 

רשתות המזון מדווחות על ירידה במכירות. הקונים הפכו לאניני מחיר, והמוצר הזול (המשתקף דרך המותג הפרטי) עדיף על פני המותג היוקרתי. התגברות התחרות היא בשורה  מרעננת המהווה ערובה להמשך לחץ המחירים. מדוע למרות הסימנים המעודדים מסרבת להיעלם התחושה שאינה ניתנת להכחשה שיוקר המחיה הוא עדיין בלתי נסבל ושקשה לגמור את החודש?

השוואה הבלתי נמנעת ליוקר המחיה באירופה ובארה"ב

הסיבה המרכזית היא מחירי הדיור האסטרונומיים המהווים רבע ממרכיב המדד לצרכן. כל עוד מחירי הדיור ימשיכו לגעת בשמיים וכדי לקנות דירה יהיה צורך להיפרד מכ-200 משכורות חודשיות (כמעט פי שלוש מהמקובל בעולם), לא ניתן להכריז על מות האג'נדה של יוקר המחיה. מחירי הדיור נותרו האתגר העיקרי לטיפולה של הממשלה הבאה ועובדה שהמפלגות (המחנה הציוני, כולנו, יש עתיד, מרצ) נותנות לכך ביטוי בתוכניותיהן הכלכליות.
תחושת מחנק יוקר המחיה גם נובעת מההשוואה הבלתי נמנעת ליוקר המחיה באירופה ובארה"ב. למרות הבשורה החיובית במחירי המזון והמשקאות, תמיד יקום התייר המזדמן שישווה את המילקי בברלין למקובל בישראל או את הבמבה בניו ג'רזי לזו של תל אביב. אין ויכוח שמחירי המזון והמשקאות בישראל עדיין גבוהים בעשרות אחוזים בהשוואה לאירופה ובוודאי לארה"ב. נתוני מרכז המחקר של הכנסת מאוקטובר 2014 מראים שמחירי המזון בישראל זינקו בשנים 2008 -2013  ב-34.1% בעוד שב-OECD הם עלו באותה תקופה ב-15.9%. 

הגברת התחרות והסרת החסמים הן פתרון מסוים של הבעיה. אבל אסור שהממשלה תתנער מאחריותה ותטיל את מלוא המחדל על הסקטור העסקי. הפחתת המע"מ או הפחתתו הדיפרנציאלית על מוצרים בסיסיים (כמו מזון או תרופות) היא צעד בכיוון הנכון. למרות הסימנים המעודדים אסור שהמפלגות ימהרו לקפל את האג'נדה הכלכלית וייפלולמלכודת ספינים כמו סרטוני דאע"ש בירושלים, תוכנית “שפץ נא" של בית ראש הממשלה או איום הגרעין האיראני.

מחירי הדיור מהווים כאמור עדיין האתגר העיקרי. גם תחומים כמו שוק הרכב, שבהם המחירים כפולים מארה"ב, מחייבים טיפול. ועדיין אסור לשכוח שיוקר המחיה אינו חזות הכל. בפני הממשלה הבאה מוצבים אתגרים חברתיים כמו הטיפול בפערים החברתיים, צמצום בעיית העוני, פתרון המצוקה במערכת הבריאות, העלאת הפריון בעבודה ועידוד השקעות.