מוצאי שבת, 2:00 אחר חצות. שוב תוכניותי ללכת לישון מוקדם ירדו לטמיון, ואני מוצאת את עצמי בפעם המי יודע כמה צופה בלופ השידורים החוזרים של ״קרובים קרובים" המשודרת בחינוכית. חנה מנסה לגדל במרפסת בגוניה, יורם מתלונן שכואב לו בצד הימני של התריסריון, ואני מנסה לנחם את עצמי בכך שלפחות יש סדרה אחת שמצליחה להצחיק אותי כמעט 30 שנה. כזו שמחפה על העובדה שבטלוויזיה שבביתי ניתן לצפות בחמישה ערוצים בלבד.



אני מנסה שוב להתל במוחי המתוחכם, שמתחיל לספור באצבעות יד שמאל את השעות שנותרו עד שיצלצל השעון המעורר בבוקר. ״אפשר לספור אותן על יד אחת״, אני משעשעת את עצמי בהומור דלוח, עמוס בעייפות שהצטברה בים בצהרי שבת, וברחמים עצמיים במוצ"ש בשעת הדכדוך השבועית. אני כבר שומעת את צעדיו הכבדים של יום ראשון ברקע. פעם, כשגרתי על דיזנגוף, הייתה שעה אחת ביממה שבה ניתן היה לשמוע באמת את השקט. זה קרה בין 3:30 ל-4:30 בבוקר, בזמן שבו אחרוני הב-ליינים של שבת חזרו הביתה, ורגע לפני שנהגי משאיות הזבל של העירייה החלו לשיר בקול את ״נערי, שובה אלי״.



עכשיו אני גרה בשכונה סמי בורגנית, שמורכבת בעיקר ממשפחות עם ילדים או זוגות עם נכדים. ויש כאן גם כמוני, אנשים עם נפש סוערת שגרים בשכונה, כי לפעמים השקט הפנימי צריך להתחיל קודם כל מבחוץ. משאית הזבל לא מתקרבת לכאן לפני 7:00 בבוקר, ואם אין אספירציות עירוניות לשיפור תשתית הביוב, יש דממה ברחוב גם עד 9:00. מתחת לחלוני שבקומה הרביעית פורח עץ גויאבות, ולפעמים כשאני עומדת עם הקפה בחלון ומביטה לכיוון הים (סליחה, לכיוון האנטנות ודודי השמש שמסתירים את הים), אני מדמיינת איך אני זורקת אבן מלמעלה ומפילה גויאבה. רק מדמיינת.



פה ושם מסתובבים להם גם כמה מטפלים פיליפינים חמודים, שהתחברתי אליהם בתקופת המלחמה, כששהינו יחד במדרגות. ״סירנה סירנה", אמר לי הפיליפיני מקומה 3, ואני עניתי ״יס, יס, סירנה״. מאז שיחת הנפש העמוקה הזאת אנחנו חברים טובים. מהנהנים זה לזה בכניסה לחדר האשפה, מהנהנים במעלית, מהנהנים בסופר ומהנהנים בגינה. ההנהון הזה עמוק, מלא שיניים ולא מזויף. זה הנהון שעדיף בעיני על פני כל שיחת חולין שטחית וחסרת משמעות אחרת שאני מנהלת לפעמים בכניסה לחדר האשפה או ליד תיבות הדואר. הנהון עם קשר עין אנושי, שעדיף מהטמנת הראש בסלולרי כשנפגשים במעלית. ובעצם כשחושבים על זה לעומק, לא באמת צריך לדבר כל הזמן. ״אוהבים הרבה, מדברים מעט״, כתב שלום חנוך, והמשפט הזה שפעם הפחיד אותי, מתחיל פתאום לחלחל אצלי בפנים בהבנה ובהסכמה מסוימת.



נותרו עוד שלוש שעות וחצי לישון. אני לא יודעת מדוע עשיתי את זה לעצמי, כשאישרתי הגעה לתצוגת האופנה של החברה ההיא שהנוכחות בה היא ״חובה חובה״, כדברי איזו קולגה. עניתי ״בסדר״. אאשר הגעה ואכוון שעון מעורר, אף על פי שזה מצריך ממני להיות באזור גני התערוכה בתשע וחצי בבוקר. איזה מזל שאני לא מאלה שמשקיעות שעות באיפור ובשיער לפני אירועים, כי אין לי סבלנות. קיוויתי שהתכונה המופלאה הזאת אולי תאפשר לי לישון לפחות עד שמונה.



כבר כמעט רבע לשש. ״קרובים קרובים״ סיימה את המרתון והחלו שידורי הילדים. עדיין לא עצמתי עין. עכשיו אני נזכרת בסטטוסים של ג׳ודי, חברת פייסבוק, שכתבה על נפלאות הבונדורמין ככדור שינה. ואני קצת מצטערת על זה שאף פעם לא היה לי האומץ להשתמש בנרקוטיקה כבדה, מחשש שלא אתעורר. אולי אבלע משהו? חשבתי. אלא שיותר מדי פרקים עם יהורם גאון ואני מתחילה להיות היפוכונדרית בעצמי. אני הרי ידועה כדוקטור בגרוש לענייני תרופות סבתא. את הכשרתי הרפואית קיבלתי בבית הספר הגבוה על שם גוגל טרנסלייט, ואני מתמחה בעיקר במיחושים פסיכוסומטיים. ״את לא נרדמת כי את במתח״, חשבתי. אחר כך, תהיתי אם המתח נובע מהעובדה שאישרתי הגעה לתצוגת אופנה שאין סיכוי שאתעורר עבורה בזמן, או שמא המתח נובע ממחשבות פנימיות בלתי פוסקות.



שוב ספרתי את השעות שנותרו לי לישון באצבעות יד שמאל, כי אני שמאלית ואומרים ששמאליים חושבים יותר מדי. וכך מחשבה רודפת מחשבה, והנה משאית הזבל כבר למטה. אצלנו בשכונה לא שרים. זה לא דיזנגוף פה. ״הלוואי ויכולתי לעצור את שטף הקשקשת בראש, ולהתחיל רק להנהן לעצמי את ההנהון הפנימי״. ואז, איפשהו בין הנהון קטן למחשבה על העבר, על ההווה ועל העתיד, כנראה שנרדמתי, ופקחתי את עיני באחת עשרה בדיוק. ״טוב שלא באת״, חיכה לי sms מהקולגה ששכנעה אותי שהתצוגה הזאת היא מאסט. ״היה עמוס, עדיף כבר לראות הכל בגיא פינס״.