הנה משהו שהוא כאילו ויכוח על יהודי אירופה, אבל הוא בעצם ויכוח על ישראל. ויכוח על השאלה מי אנחנו, מה היא ישראל לעם היהודי, מה היא רוצה להיות, מה היא יכולה להיות.
זה כמובן ויכוח שלא ממש מתנהל, ואם הוא כן מתנהל, אז בעיקר בסיסמאות, כי למי יש זמן לוויכוחים באמצע מערכת בחירות. ובכל זאת: בימים האחרונים נחשפנו לקווי המתאר של הוויכוח הזה. בין ישראל שהיא ארץ של מקלט לבין ישראל שהיא ארץ של בחירה. בין ישראל של פסימיסטים לבין זו של אופטימיסטים. בין ישראל של המציאות לבין זו של הדמיון. ואם רוצים לעשות את זה אישי - בין ישראל של בנימין נתניהו לבין ישראל של שמעון פרס.
האמת היא שפרס הוא רק אחד מרבים שאינם אוהבים את קריאותיו החוזרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליהודי אירופה לבוא לישראל מפחד האלימות והאנטישמיות. בתחילת השבוע, בעקבות הפיגוע הרצחני בבית כנסת בקופנהגן, אמר נתניהו:
״היהודים זכאים כמובן להגנה בכל מדינה ומדינה, אבל אנחנו אומרים ליהודים, לאחינו ואחיותינו: ישראל היא הבית שלכם״. המסר היה ברור, גם אם לא מפורש: אין לכם מה לחפש שם. נתניהו אינו מאמין גדול בעתידה של אירופה, ועוד פחות בעתידם של היהודים באירופה. לכן המנהיג שחוזר ומזהיר את מדינות העולם שלא להיכנע לאלימות ולטרור, מציע ליהודים של צרפת ובלגיה ודנמרק להיכנע לטרור - לברוח למקום שמציע להם מקלט. ישראל.
הרב הראשי של דנמרק, יאיר מלכיאור, לא אהב את הקריאה הזאת. הוא אמר דבר מעניין, גם אם לא בהכרח מדויק: ״טרור אינו סיבה לעלות לישראל״. האמת היא שטרור תמיד היה, ועודו, סיבה מצוינת לעלות לישראל. למעשה, ישראל נהגתה ואחר כך קמה כדי לספק ליהודים - יהודי אירופה - מקלט מפני הטרור. לאפשר להם חיים נטולי חוויה אנטישמית. מאז ועד היום יהודים באים לכאן מסיבות שהרב הראשי של דנמרק ודאי היה רואה אותן כסיבות לא טובות: רדיפות, הצקות, תחושת מצור, רצון לשפר מעמד כלכלי. כמובן, ישנה גם ציונות. אבל הציונות לא מספיקה היכן שטוב ליהודים. ישראל הרבתה לקלוט עולים ממדינות שלא טוב בהן - ומיעטה למשוך עולים ממדינות שטוב בהן. זו המציאות.
אבל מלכיאור בדבריו ביטא סנטימנט שאינו ייחודי רק לו. דברים דומים ברוחם אמר גם הנשיא לשעבר שמעון פרס, כאשר קרא ליהודי העולם: ״אל תבואו לישראל בגלל עמדה פוליטית, אלא בגלל שאתם רוצים לבוא ולחיות כאן. ישראל צריכה להישאר ארץ של תקווה, לא ארץ של פחד״.
זה העניין: נתניהו מציע ״ארץ של פחד״. פרס מציע ״ארץ של תקווה״. מה היא ארץ של תקווה? זאת הארץ שכנראה היינו רוצים להיות. המקום שאליו יהודים באים גם כאשר טוב להם, גם כאשר הם משגשגים ומצליחים, גם כאשר אינם נחשפים לכיעור אנטישמי. המדינה שאינה מקלט אפרורי של בטון. יש משהו לא נעים בהרגשה שישראל היא רק מוצא אחרון למי שאין לו ברירה. יש משהו כמעט משפיל בידיעה שלא עלה בידינו לשכנע את היהודים שטוב להם שבישראל יהיה עוד יותר טוב.
פרס צודק: יהיה טוב יותר כשהיהודים יבואו לכאן בגלל שהם ״רוצים לבוא ולחיות כאן״. וגם נתניהו צודק: בינתיים אנחנו מה שאנחנו. וגם בזה אפשר למצוא לא מעט סיבות לגאווה.