את האמת, מוכנות? למה לנשים יש את המנדט לנהל את העולם

הטענה של סנדברג, שנסמכת על מחקר שערכה אוניברסיטת "ייל", מלמד שנשים נשמעות פחות בדיונים עסקיים: גברים, כך מעלה המחקר, נוטים להתייחס ביתר אהדה לרעיונות של גברים אחרים, מהסים נשים ביתר קלות וגם כאשר מתאפשר להן להשמיע את קולן – לא תמיד מתקבלת דעתנות נשית באהדה. סדנברג מצידה, גורסת שהדרך לפתרון הבעיה היא יותר נשים בתפקידי מפתח בעולם מקבלי-ההחלטות. 
 

תתפלאו, אבל אין לי בעיה עם המסקנה: יותר נשים מצליחות פירושן יותר הזדמנויות לגברים כמוני להיות "בעלה של": לשלוח את הילדים לבית-הספר ולשבת לכמה שעות עם החבר'ה, לשוב הביתה מוקדם כדי להאכיל ולהפיץ לחוגים השונים (הזדמנות לתנומה קלה) ואז לספור את השעות עד שתשוב הביתה כדי להטיח בה את כל תסכולי היום-יום ולגרום לה לרגשות אשם על זה שהיא לא משקיעה בי כמו פעם.

כמובן שבמקרה שאעלה לה על העצבים והיא תרצה לברוח מכל הג'אז הזה, היא תצטרך לחלוק עמי שווה בשווה בכסף שצברה בזמן שאני עשיתי פן, וכך אוכל לפתוח את מסע החיפושים שלי אחרי המפרנסת הבאה כשאני מתוחזק כמו שצריך. פרוסת עוגה, בחיי. 
 

עם כל הכבוד לאוניברסיטת "ייל", העובדה שהם התייחסו רק לתצפיות שלהם ולא בדקו לעומק את ניסיון החיים של המשתתפים, פוגמת מעט במחקר. המחקר הפרטי שלי, לעומת זאת, נשען על מקורות מהימנים כמו הסרט של "משפחת סימפסון": בסצנה בלתי נשכחת נראית מארג' נואמת באוזני הומר, כשדמותה ופס הקול שלה מתחלפים בקוף קטן עם מצילתיים שמוודא שהומר לא יפנים דבר מדברי אשתו הנבונה.

וזו בדיוק הבעיה: בראשו של כל גבר קשוב נמצאות כל הנשים שאכלו בתיאבון את ראשו מאז שחר ילדותו. מאימו שהייתה מזהירה אותו כשהיה נוטל את המטרייה בדרך לבית הספר: "תזהר שלא תוציא עין למישהו" – כאילו היה כל העולם מלא בקיקלופים קטנים שאיבדו את עינם כתוצאה ממפגש עם חודה של מטרייה.

זה נמשך עם החברות שהיו לו מאז התיכון שהתעקשו לנהל איתו את שיחת "יחסינו לאן", שלאחריה כבר הבין שחייו עומדים להיות פסטיבל של קידוחים – בדיוק כמו יצחק תשובה, רק בלי הכסף הגדול. וכך הלאה, שיחות עקרות עם נשים פוריות לאמור: "אתה שומע, אז אמרתי לה, ואז היא אמרה ש... ואתה לא מאמין – רגע, אתה בכלל שומע מה שאני אומרת לך? אז אמרתי לה...".

שיחות שמתקיימות במעמד צד אחד עד שלא נותר לך אלא להנהן כמפנים, בעודך מלכסן מבט מעונה אל עבר ערוץ הספורט שם מחכה לך מירי נבו, הוכחה חיה לכך שכאשר נשים מדברות לעניין – גברים מפנימים כל מילה.
 

אצל הגברים לעומת זאת, אם אין לזה פיתרון – כנראה שזאת לא בעיה. מאחר שרוב הצרכים שלנו בחיים (עוד סקס, עוד כסף, עוד ספורט בטלוויזיה, עוד מזגן בסלון) נועדו להישאר בלתי-מסופקים, אנחנו לרוב נושאים את עול העולם הזה בגבורה אילמת. לא בכדי מסתיימות רוב שיחות הגברים אחרי משפט וחצי באמירה המלבבת "וואלה" שפירושה – הבנתי, הסכמתי, קיבלתי, אין לי מה להוסיף בנדון, עכשיו תשתוק כי מתחיל יונייטד.
 

אפילו אצל הנשים שרוצות שנאזין להן, יש רגע אחד מכונן שבו הן מתעקשות שנדבר. למשל כשאנחנו מחפשים את הבית החדש של החברים במושב עלום בשרון, אליו עברו לאחר שהיא החליטה להרחיק אותו מברמניות צעירות ולהשקיע כל סכום שבעזרתו יוכל לפתוח בעתיד פרק ב', בבית מידות שיוציא לחברות שלה את העיניים. 
 

"למה שלא תעצור בצד ותשאל מישהו?" היא תובעת לדעת, וזאת למרות שבחצי השעה האחרונה נתקלתם רק בשני חתולים, כלב וטרקטוריסט תאילנדי שישמח לבשל את שלושתם. 
 

אז מה הפלא, גברת סנדברג, שכאשר מישהי נבונה כבר מדברת איתנו לעניין, אנחנו מפעילים נגדה את כל מטען המילים העודפות שצברנו באלפי שנות ציביליזציה בהן קרענו את התחת כדי להביא לחם הביתה, רק כדי לגלות שהדבר היחיד שאתן אוהבות לאכול הוא את הקופסא שלנו? 

גברת סנדברג היקרה, מצדי יש לכן מנדט לנהל את העולם! אמנם חלק מהפעילויות הבינלאומיות החשובות תצטרכנה לחכות, באופן טבעי, עד אחרי שתחליטו מה ללבוש, אבל הי, במקרים של מלחמה עולמית למשל, זה בהחלט עשוי להיות יתרון. עכשיו שקט, מירי נבו מדברת.