ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן הוא הסכם רע. בזה צודק ראש הממשלה. הוא גם כישלון מהדהד של מדיניות "הסיכול המדיני" שנקטה ישראל נגד איראן, אבל הוא לא סוף פסוק, ועם תבונה מדינית אפשר עוד להוציא מתוק מהעז הזה.

ארה"ב ניהלה מו"מ מחפיר מול האיראנים בשנה האחרונה. האיראנים, שהגיעו למו"מ הזה נואשים להשיג הסכם והקלה בסנקציות, פגשו ממשל נואש עוד יותר מהם להגיע להסכם וגררו אותו צעד אחר צעד להכרה באיראן גרעינית. מה שהחל בהצעה אמריקאית להפחית ל־1,000 את מספר הצנטריפוגות באיראן עומד עכשיו על הצעה ל־6,500 , וזה עוד לא הסוף. האיראנים יסחטו עוד ויתורים עד שייחתם הסכם.

את המו"מ הזה הוביל צוות מדיניות החוץ הגרוע ביותר שכיהן בארה"ב בעשורים האחרונים, וזה אף על פי שבתקופה הזאת כיהנו כבר כמה מזכירי מדינה שנחשבו טוענים רציניים לתואר המפוקפק הזה. מעליהם ניצב נשיא, שלא רק שאינו ידיד ישראל, כמו שטוען בנימין נתניהו בצדק, הוא גם חסר כל הבנה במזרח התיכון וכנראה גם את החוסן לנהל מיקוח מול נושאים ונותנים קשוחים וערמומיים כמו האיראנים.
 
אבל כל זה אינו מפחית מכישלונו האישי של נתניהו, האיש שהיה, בעיניו, הראשון שזיהה את הסכנה האיראנית. אדם שבאמת ובתמים רואה בבלימת ההתגרענות של איראן את משימת חייו. דווקא במשמרת שלו הפכה איראן למדינת סף גרעינית וגרוע מזה - העולם עומד לתת לה הכרה ככזאת.
 
כשהתחיל נתניהו את הקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה היו באיראן כ־6,000 צנטריפוגות להעשרת אורניום. היום מותקנות שם יותר מ־18 אלף.
עד 2009 ייצרה איראן כ־1,000 ק"ג של אורניום מועשר - מאז יוצרו עוד 12 טונות. בשנים האלה החלה איראן להעשיר אורניום ל־20% , הקימה מפעל העשרה תת־קרקעי בפורדו ובנתה כור מים כבדים באראק, שיוכל לייצר פלוטוניום. כל זה קרה בשתי הקדנציות של ראש הממשלה שחרת על דגלו את עצירת פרויקט הגרעין האיראני.

בספר זיכרונותיו יוכל נתניהו להצביע על רבים שאפשרו לתהליך הזה להתרחש, אבל הוא לא יוכל להימלט מאחריות לכישלונותיו שלו: דרדור היחסים עם ארה"ב הוציא את ישראל ממעגל ההשפעה על מה שקורה במו"מ עם איראן, ואיומי התקיפה שלו, שהתגלו ככלי ריק, רק הקלו על האמריקאים לרוץ ולהתפשר עם האייתוללות.
 
אבל כל זה כבר שייך להיסטוריה. בימים שנותרו עד לנאומו בקונגרס יכול עוד נתניהו להמתיק ולו במעט את רוע הגזירה. פנייה מפויסת לממשל האמריקאי, שתכלול נכונות לבטל את המבוכה שבנאום המתוכנן, תוכל להביא להוספת סייגים חשובים להסכם המתגבש, כמו פרוטוקולים קשוחים יותר של פיקוח על איראן וגם הסכמה ישראלית־אמריקאית על מה ייחשב להפרה של ההסכם ומה תהיה התגובה להפרה כזאת.
 
ארה"ב מאותתת בצורה ברורה שגם תסכים לחבילת פיצוי נדיבה לישראל, בתמורה לנדיבות של נתניהו. עוד שתי טייסות של 35-F יעזרו הרבה יותר במאמץ לבלום את איראן מאשר נאום בקונגרס. אבל מהלך כזה דורש עכשיו התעלות מעל אגו ומעל שיקולי בחירות, ולא בטוח שהיכולת הזאת קיימת.

המוסד, הדור הבא
 
הצמד אובמה־קרי סידר לנתניהו את האג'נדה לשבועות האחרונים של מערכת הבחירות, אולי אפילו סידר לו עוד כמה מנדטים, ונתניהו נראה כמי שעט על ההזדמנות הפוליטית גם במחיר של החמצת ההזדמנות המדינית.
 
אי אפשר לחשוד בו, בנתניהו, שלא באמת רצה לסכל את הגרעין האיראני. יובל דיסקין הגדיר אותו פעם כ"משיחי" בנושא הזה ולא בטוח שזו מילת גנאי. מדינה של שמונה מיליון בני אדם שרוצה למנוע ממעצמה אזורית של 80 מיליון איש להשיג נשק גרעיני חייבת לרתום את כל משאביה כדי לסכל את זה. כפי שאיראן רואה בפרויקט הגרעיני את הפרויקט הלאומי המוביל שלה, כך גם ישראל הייתה צריכה לראות את מאמץ הסיכול, כפרויקט לאומי. וזה אומר לרתום
את הכל, כולל האינטרסים של שלדון אדלסון, לסיכול הפרויקט האיראני. זה לא קרה.

נתניהו מתנהג בשנה האחרונה כמי שסובב בכחש על ידי ראש המוסד שלו. כאשר פרדו מדבר בישיבות הקבינט, שפת הגוף של נתניהו והעוויות פניו מתקשות להסתיר את הזלזול שהוא רוחש לראש המוסד. נתניהו הוא שמינה את הקשר של יוני בסיירת מטכ"ל לתפקיד, והתחושה שהוא מקרין לסביבתו היא של אכזבה עמוקה. כאילו הבטיח לו פרדו הישג משמעותי בנושא האיראני ולא קיים.
 
אבל מדיווחי רשת CBS עולה כי בשנתיים האחרונות גם הפעילות הישראלית החשאית התנהלה תחת אילוצים. על פי אותו דיווח, ארה"ב ביקשה מישראל במפורש וגם בפומבי לחדול מפעילות חשאית נגד איראן כדי שלא לחבל במו"מ. מדעני הגרעין האיראני יכלו שוב לשבת בבית קפה מבלי לחשוש מכל רעש של אופנוע מתקרב ושום וירוס לא הפריע לתוכנת הבקרה של מפעלי העשרת האורניום. אם ייחתם הסכם שלא יביא בחשבון את האינטרס הישראלי, הוא כנראה
ישחרר את ישראל לפעול כראות עיניה לסיכול תוכנית הגרעין של איראן.
 
לא בטוח שהמוסד בהרכבו הנוכחי ערוך לחזור להיות הארגון ההתקפי והנועז שהיה בעשור הקודם, ולכן מאפייני האישיות של מי שייבחר על ידי רה"מ הבא של ישראל לכהן כראש המוסד אחרי פרדו הם קריטיים. הנסיבות האזוריות מול איראן גם הן הפכו מורכבות יותר. הניסיון של אסד וחיזבאללה לכבוש מחדש את רמת הגולן מידי המורדים עשוי לפתוח לאיראן חזית שנייה מול ישראל, בגבול הסורי, נוסף על החזית שיש לנו מולם בלבנון.
 
לא בטוח שישראל יכולה להשקיף על המהלך הזה בשוויון נפש. המדיניות הישראלית שהייתה תקפה עד היום - אי התערבות במלחמה בסוריה, צריכה להיבחן מחדש אל מול האפשרות שחטיבת חיזבאללה תתייצב גם על הגבול בגולן. במקביל, איראן מנסה לשקם את היחסים עם חמאס בעזה, מה שעשוי ליצור חזית שלישית מולה גם בדרום.
 
ישראל למדה מחיסול ג'יהאד מורנייה שהטילים שהיא יורה לכאורה לשטח סוריה עלולים לחזור אליה כטילים שיורה עליה חיזבאללה מלבנון. במשוואה הזאת, גם פיצוץ שירעיד את טהרן עשוי לחזור בדמות פיצוץ שירעיד את אחד מגבולותינו. מנהיגות ישראלית רצינית תצטרך בימים האלה למצות את כל האמצעים
המדיניים להקשחת ההסכם עם איראן, ובמקביל להפוך את כל שאר האופציות העומדות בפניה - לתוכניות מעשיות.