כשביקשו להביא אישור רפואי כדי להירשם לחצי מרתון תל אביב, אמרתי שאני אוותר הפעם. יש לי זמן לבדיקות מאמץ ולשעות של עמידה בתור? עזבו, נראה בטלוויזיה, עם קערת פופקורן וכוס מילקשייק.


אבל אז אמרו לי, 'איזה בדיקות בראש שלך? לך לרופא משפחה, עניין של שתי דקות ואתה בחוץ'. ואכן, האישור הרפואי ניתן אחרי שמדדו לי בקופת החולים לחץ דם. זהו, לא יותר. זה נקרא בשפה המקצועית כסת״ח. כיסוי תחת קלאסי.
אם כבר מבקשים לבדוק כשירות של רצים, אז תציבו קריטריונים ברורים, קשוחים ולא נייר שאפילו טיארה אי אפשר לעשות ממנו. אישור שלא שווה כלום.

אבל, יש אבל גדול - שכל הרצים והמבקרים חייבים לזכור, למרות הרצון להאשים את המערכת המכסתחת. רובם של הנרשמים לריצות הם חובבנים, שרצים במשך השנה על הטיילת, בפארק, בלי הוראות טקטיות לפני היציאה לדרך. הם אלה שצריכים לקחת אחריות ולדעת מתי גופם מתחנן לעצור בצד ולהפסיק. ביום שישי  רצו יותר מ־30 אלף איש, ולא רק עשרה. אז להפיל את האחריות על הוועדה המארגנת? או על ראש העיר? נו באמת.

חוץ מזה, מה לעשות שגם נאחס גדול מלווה את המארגנים כבר שנה שנייה ברציפות. אם בשנה שעברה היה לוהט, הפעם הקדימו את המרתון לפברואר. כל החורף ירדו ממטרים כבדים, התאמנו תחת הפגזות של ברד ובקור של קוטב. ומה בסוף? אלוהים כאילו אמר 'למה שירוצו עם חולצה קצרה? נשלח להם סוודר'.
היה חם, במיוחד יבש. השמש יצאה בתחילת הריצה, הפה התחנן לשלוקים ארוכים של מים - וחייבים להודות שמים לא היו חסרים. גם צל היה אפשר למצוא. רק מה, במקצה שלי היו 21 ק״מ, יותר משעתיים של ריצה.

אז עשרה ק״מ עברו בסבבה. האדרנלין דפק בוורידים, מצב הרוח היה בשמיים. כשהיה נדמה שיש ירידה קלה במפלס, מישהו כבר דאג לצעוק 'רחמים לא ידע. הוא לא ידע', שהפך לקאלט - וכולם החזירו את החיוך לפנים. גם טיסת השוקולד נכנסה חזק למצעד להיטי המסיבה. 15 ק״מ סחבנו - ואז הגיעה הפינאלה.