אומרים שבאיזשהו גיל, בדרך כלל באמצע שנות ה-20, אישה מתחילה לחוש את הצורך בפרי בטן, בהמשכיות, בילד.
אנחנו עומדות מול המראה הצרה שקנינו (כי היא היחידה שמחטבת), מנפחות את בטנינו ומדמיינות איך ניראה בהריון. זה מעלה חיוך נבוך על פנינו, אנחנו מוציאות אוויר ויוצאות אל העבודה.
בדרך, כשהעיניים נתקלות בילד בלונדיני בעל לחיים שמנמנות, רץ בגן השעשועים כמו פינגווין וצועק ״אמא, אמא״, בא לנו החום ללב, גם לאמו המביטה בצעדיו הראשונים בערגה.
אם חלילה, יפול פתאום, נושיט ידינו אליו, גם אם אנו במרחק רב ממנו, ונסנן, כמו ברפלקס רגעי ״אוי, אוי, אוי, תיזהר!״.
הדאגה הזאת לילד, גם אם לילד זר, טבועה בנו, נרצה או לא.
•• •
לפני כמה ימים פנתה אלי ציירת מוכשרת. היא כתבה לי שציירה ציור בהשראת אחד הסיפורים שלי, ושהוא הולך להימכר בתערוכה גדולה בעוד כמה ימים.
התלהבתי כשהציעה לי לבוא איתה אל התערוכה. שמחתי. לא יודעת ממה התרגשתי יותר - מזה שציור עם אחת מהדמויות פרי דמיוני הולכת להימכר, או מכך שסוף-סוף אמצא שימוש הולם לשמלה החסודה היחידה שיש לי בארון.
כשהגענו אל התערוכה, שעתיים מפתיחת האירוע, שמחנו לראות שתחת הציור הונחה מדבקה אדומה, ועליה כתוב ״נמכר״.
כמה שמחנו.
אז החלטנו ללכת להסתובב קצת במקום, לראות ציורים של אמנים אחרים.
גילה של הציירת כפול משלי, עיניה כחולות וגדולות, שפתיה בשרניות ושערה גולש. השנים הטיבו עמה, אין ספק.
כל רגע שאלה לשלומי. ״כשתרצי ללכת, תגידי״, ״את רעבה?״, ״להביא לך משהו לשתות?״.
סירבתי להצעות, חייכתי אליה ואמרתי ״וואי, מסכנים הילדים שלך! איזו אמא דאגנית את!״.
היא צחקה. ״אין לי ילדים״, אמרה.
״אוי״, השבתי, ״מצטערת לשמוע״.
״מצטערת? על מה יש להצטער? אין לי ילדים מבחירה״, אמרה. הבטתי על אחד הציורים התלויים לפנינו, גבר ואישה מתנים אהבים על ספסל בשדרה. ״תראי כמה יפה!״, הצבעתי נבוכה.
היא צחקה, חיוכה הגדול כמו קלט את מבוכתי, החזיקה בידי ואמרה ״זה בסדר, מרסל, את יכולה לשאול אותי״.
לא התלבטתי, שאלתי ישר: ״מי לא רוצה ילדים? איך אפשר לא לרצות ילדים?״. טון קולי לא היה שיפוטי, מה שכן, הוא היה סקרן, ואפילו די מופתע.
היא חשבה רגע, ואז ענתה ״אני לא מכונת הרבעה, זה לא הייעוד שלנו בחיים. תראי, הייתי נשואה שלוש פעמים, לגברים חתיכים, מבוססים ומאוד חכמים, טיילתי בעולם, ראיתי מקומות, התשוקה איתם נתנה תפוקה גדולה, והחיים היו יפים, עד שביקשו ממני להיכנס להריון״, הנמיכה קצת את קולה.
״למה לא נכנסת?״, שאלתי, ״לא הרגשת שאת רוצה המשכיות עם אותו האהוב? שאת רוצה לראות את פרי אהבתכם רץ לו בבית ברגליים יחפות?״.
״לא״, ענתה, ״פשוט לא, אף פעם לא הרגשתי צורך. רק המחשבה על הדאגה הבלתי פוסקת אליו, על זה שיכול ליפול, לחלות, אולי למות, נחרדתי מזה. אפילו הפלות עשיתי, הכל כדי לא להביא ילד לעולם״.
רציתי לנחם אותה על ההפלות, כמו שבדרך כלל עושים, אבל אז נזכרתי שהיא זו שבחרה בדרך הזאת. עוד תהיתי לעצמי, בין ציור לציור, איך הגיוני הדבר? אנחנו נשים, והעולם הזה פשוט מדי. עם כל הציביליזציה, נועדנו להניק, לחמול, לדאוג, נועדנו לעשות צמה לילדה קטנה, למחות דמעות לילד בוכה ולהרים לגרעפס תינוק שבע. יכול להיות שיש נשים שהצורך הזה פסח עליהן?
אולי הן מפוכחות יותר? מה הן יודעות שאנחנו לא? אולי גם ההמשכיות והצורך בילדים יחלפו מן העולם בקרוב, כמו הצורך של אנשים במסמך שיעיד על כך שהם נשואים? כמו הצורך של אנשים במונוגמיה?
איור: אורי פינק
•• •
אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר. על ידינו ישבה אישה ושיחקה עם תינוק קטן בעגלה, הוא הוציא לשון והיא הורתה לו להכניס אותה. ״זה לא יפה״, אמרה לו.
הציירת, חייכה אל האם והעגלה ואמרה ״איזה מקסים הוא! ממש כובש״.
הבטתי בה בפליאה, האם זו הייתה הפגנת צביעות כרגע?
היא לא נתנה למחשבותי להתרוצץ יותר מדי ואמרה: ״אני מאוד אוהבת ילדים, מרסל, עד שעתיים ולא כולל סופי שבוע״. צחקנו. כשהגעתי הביתה, נכנסתי לאינטרנט והרצתי חיפוש. לא ידעתי איך להגדיר את חוסר הרצון בילדים, אז בגוגל הקשתי ״אנשים-שלא-רו-צים-להביא-ילדים-לעולם״.
והנה, תוך שנייה, נגלה לפני המונח ״אלהורות״ - אנשים שלא מעוניינים בהורות. לא חפצים להביא ילדים לחייהם. לפי ויקיפדיה, יש לכך כמה סיבות:
• היעדר תשוקה להיות הורה.
• היעדר תנאים סוציו-אקונומיים לגידול ילדים.
• אי רצון להביא ילד לעולם מלא באלימות.
• חשש לעתיד העולם בעקבות פיצוץ אוכלוסין.
כמובן שאלו רק חלק מן הסיבות, את כולן תוכלו למצוא בעצמכם בוויקיפדיה. בארצות הברית ובאירופה המשפט הזה לא נשמע זר לאנשים. כשמישהו אומר ״אני לא רוצה ילדים״ זה בדיוק על אותו המשקל כמו ״לא אכלתי ארוחת בוקר״.
אולי זה הגן היהודי שלנו? להרבות צאצאים ולמלא את הארץ? או אולי אנו מחפשים עוגן בדמות ילד, שייתן לנו חוף מבטחים ואהבה בלתי תלויה?
אולי לאנשים האלו, שלא בוחרים בהורות, יש כבר שפע של אהבה ונוחות עם עצמם, אולי לא רוצים או לא צריכים עוד מישהו על ידם. מישהו להאכיל, לדאוג, לאהוב ולספק. כנראה,
שהעולם שלהם כבר מלא. עם, או בלי.
•• •
היו לילות שדפי לא הייתה נרדמת בהם. ״אבא״, היא הייתה קוראת, ״אבא, בוא!״. אביה היה צועד לאט אל הכיסא המונח על יד מיטתה ושואל ״מה עכשיו, דפי? מה קרה?״.
״שיר!״, ביקשה בתוקף, ״תשיר שיר ואז דפי נרדמת״.
״מבטיחה, דפי?״, חייך אליה. ״מבטיחה, מבטיחה״, ענתה. רגע אחר כך כבר ישב אביה על הכיסא, ליטף את ראשה החלק, גייס למיתריו את קולו היפה ביותר, ופצח באותו השיר ששר בבחינות ללהקת פיקוד המרכז.
״רונית נוסעת, מפרשיה שניים ומלחיה נררמו כולם. רוח נושבת על פני המים, ילד פוסע על החוף רומם״
אט-אט החלו להיעצם עיניה של דפי ותוך רגע כבר שקעה בשינה מתוקה וטובה. אביה לא חדל, עמד, לקח את אחד מעפרונותיה בידו
והמשיך לשיר את השיר. כשסיים, קד קידה קטנה ואמר ״זה שיר של נתן יונתן, אם אתם רוצים, יש לי גם שיר של הביטלס״. ושקט בחדר.
״טיפש״, סינן לעצמו, ״איזה טיפש אתה״. נשק למצחה של דפי ויצא מן החדר. בלילות שבהם דפי קוראת לאביה, לוקח לו זמן להגיע אל חדרה. איך שפוצה פיה ואומרת ״אבא! בוא!״, הוא רץ אל הראי, מיישר חולצתו, מסרק שערו לבלורית יפה ונכנס אל חדרה.
כשמתחיל לשיר, עוצם את עיניו ומדמיין איך הוא שם, בין שלושה שופטים, איך שר להם בקולו הצלול, ואיך הם מבקשים ״עוד שיר, רוצים עוד שיר!״.
אף פעם לא יבקשו עוד שיר. הלהקה כבר מלאה, וגם פרוטקציה אין לו.
דפי נרדמת תמיד לפני שהוא יכול לברוא לעצמו סוף אחר, שנתה באה עליה מוקדם מדי. אולי זה גורלו, ואולי מן הגורל אי אפשר להתחמק.
אז כמה פעמים בשבוע, כשפיות השינה לא נוגעות בדפי -נכנס אל חדרה
ונותן לה את ההופעה הכי טובה שהוא יודע לתת.
את דפי זה מרדים, וכשהיא נרדמת
חלומותיו מתעוררים. ♦