בסערת הנאום, נשכח כמעט לגמרי עניין פעוט: אין עדיין הסכם עם איראן. ספק רב אם יהיה. במשרד החוץ, כמו גם בקהיליית המודיעין, ההערכה היא שהסיכוי להסכם עם איראן במהלך הסבב הזה נמוך עד נמוך מאוד. יש שמונה נושאי ליבה במחלוקת, רק בשניים מתוכם הושגה התקדמות משמעותית. בשאר ששת הנושאים - אין התקדמות. קשה מאוד להאמין שתהיה פריצת דרך בימים הספורים שנותרו. הצרפתים מתנגדים, הגרמנים לא מתלהבים, רוב הסיכוי שהדד־ליין יוארך. כל הפרטים האלה היו ברורים וידועים למקבלי ההחלטות עוד לפני נחיתתו של בנימין נתניהו בוושינגטון.

נתניהו יודע את זה טוב יותר מכולנו. הוא מעודכן, הוא קורא דוחות מודיעין, הוא יודע שהסבב הזה לא יוליד, כנראה, הסכם. אבל נתניהו זיהה הזדמנות פוליטית נדירה, והוא האחרון שיוותר עליה. הוא גאון פוליטי, נתניהו, בעיקר בכל מה שקשור להישרדותו האישית. לטווח ארוך, הנאום שלו אתמול גרם הרבה יותר נזק מתועלת. לטווח קצר? בינגו. הוא נסע לנאום בקונגרס, מתעלם מהאזהרות, עושה זובור פומבי לנשיא, שורף את הגשרים האחרונים שנשארו לנו בבית הלבן. אבל בעוד שבוע או עשרה ימים, כשהצדדים יודיעו על פיזור בלי הסכם, נתניהו יודיע שזה בזכותו. בדיוק כמו הפרעוש על גב השור, שבסוף יום העבודה המתיש אמר למקורביו ״חרשנו״. מרדכי היהודי המודרני מנע, שוב, שואה מבני עמו. נסע לגוב האריות בוושינגטון, נאם, ועצר בגופו את ההסכם. מה שהכי עצוב כאן, זה שחלק מאיתנו יקנו ממנו את הסחורה הזו.

בסוגיה המהותית, נתניהו צודק. הנקודות שהעלה בנאומו הן נקודות נכונות. צריך להתריע, צריך להסביר, צריך להניף את הדגל הנכון הזה ולקרוע את המסכה מעל פניהם של האייטולות. העניין הוא הדרך. הצורה. במקום להפוך לבן־בית בבית הלבן, לבעל הברית הקרוב ביותר של הנשיא אובמה, לזה שיכול להשפיע מבפנים (כפי שהשפיעו קודמיו של נתניהו - שרון, אולמרט ואפילו ברק), הפך נתניהו ל״פרסונה נון גראטה״ בחדר הסגלגל. הוא היה צריך לנהוג כבוד בנשיא האמריקאי, לייצר איתו יחסי אמון, לעשות מחווה או שתיים, להגיד אמת. הוא עשה ההיפך. הוא ניסה להדיח את אובמה, בהשפעת פטרונו אדלסון, הוא מכר את האינטרס הלאומי הישראלי למען אינטרסים צרים וזרים - ואחר־כך בא בטענות על כך שאובמה לא מקשיב לו.

אתמול הגיע לשיאו העימות חסר התקדים בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי. דבר כזה לא היה מעולם, ספק אם יהיה. מנהיג זר מגיע לקונגרס האמריקאי מאחורי הגב של הנשיא, ונושא שם נאום חוצב להבות נגד המדיניות של הנשיא. נתניהו עמד בקודש הקודשים של הקונגרס, ועל המעשה הזה אובמה לא ימחל לו לעולם. ננסי פלוסי, אחת מאוהדות ישראל הגדולות ביותר, לשעבר מנהיגת הרוב הדמוקרטי, עזבה אתמול את אולם מליאת הקונגרס בטרם נגמר הנאום ופירסמה הודעה מטלטלת: ״דמעות של עלבון היו בעיני כששמעתי את ראש הממשלה, את הזלזול שביטא בנאומו, את העלבון לאינטלגנציה של הציבור האמריקאי״. אם זה מה שפלוסי חושבת, מעניין מה עובר בראש של אובמה.

נתניהו ינחת היום בישראל. על הנאום שלו ידברו באמריקה עוד חצי יום, בערך. מחר, מקסימום מחרתיים, יעטפו עם עיתוני הנאום צנטריפוגות משומשות. לממשל האמריקאי יש מכבש רב יכולות ומשוכלל. המכבש הזה יופעל וייתן אותותיו. הסיכוי שנתניהו הצליח להזיז אתמול מספר משמעותי של סנטורים, לטווח הארוך, בכל הקשור לרוב הנדרש בסנאט (שני שליש) הוא נמוך מאוד עד אפסי. אז מה השגנו בסופו של דבר? מהי התשומה הגדולה של הנאום, חוץ מהגאווה הלאומית בכך שיש לנו ראש ממשלה עם אנגלית טובה כל כך וכריזמה מתפרצת? בין חצי מנדט למנדט וחצי בסקרים.

בניגוד לרף הציפיות הגבוה, בסופו של דבר הנאום היה צפוי, נטול גימיקים, נטול גילויים חדשים, נטול עוקץ. נתניהו נבהל מהאיום הברוטלי של הבית הלבן לבל יחשוף חומר מודיעיני ('זו תהיה בגידה באמון", אמר דובר הבית הלבן ג׳וש ארנסט שלשום), וצנזר את עצמו למימדים מגוחכים. בפעם הראשונה הוא לא הזכיר את הדרישה לאפס העשרת אורניום. את הדרישה לאפס צנטריפוגות. ישראל, על פי נאום נתניהו, יורדת מחלק גדול מדרישותיה האולטימטיביות באשר להסכם העתידי עם איראן. מה בסך הכל ביקשנו אתמול? שאיראן תפסיק להתנהג באלימות עם שכנותיה, שתפסיק לאיים על ישראל, שתתחיל להתנהג כמדינה נורמלית, אם היא רוצה יחס של מדינה נורמלית. בשביל זה שוברים את כל הכלים מול הממשל האמריקאי?

גם בעניין המקצועי־גרידא, הדרישות שהציב נתניהו לא היו דרמטיות: להאריך את ״זמן הפריצה״ לפצצה, לא להסיר את הסנקציות אלא רק אחרי שאיראן תשנה את התנהגותה, להאריך את תוקף ההסכם מעשר לעשרים שנה. את כל הדברים האלה הוא יכול היה להגיד בנאום באיפא״ק. את כל הדברים האלה הוא יכול היה להגיד בקונגרס למחרת הבחירות. את כל הדברים האלה הוא כבר אמר בעבר.

מבחינתו, עבר נתניהו את הנאום אתמול בהצלחה. לדבר, כבר אמרנו, הוא יודע מצוין. הוא קיבל את מחיאות הכפיים שלו, הוא דילג מעל מהמורות, הצליח למתן ולהרגיע את המחאה הדמוקרטית, הצליח להכיל את המשבר מול אובמה. הישגי הנאום הזה ונזקיו יתבררו לאשורם בימים ובשבועות הקרובים. הסיכוי שהנאום בקונגרס ינצח עבור נתניהו את הבחירות גבוה כרגע בהרבה מהסיכוי שהוא יעצור את הגרעין האיראני. בנאומים לא עוצרים איומים.

נתניהו הבטיח למנוע מאיראן להגיע לגרעין, הייתה לו אופציה צבאית (מושקעת ויקרה) אבל הוא פחד להפעיל אותה כי חשש לגורלו הפוליטי. את העובדה הזו אסור לשכוח. הוא לא הבטיח לנו לנאום נגד הגרעין, הוא הבטיח לנו לעצור אותו.