כל חברי הקונגרס ובית הנבחרים האמריקאי עמדו שוב ושוב ומחאו כפיים בהתלהבות לראש ממשלת ישראל. כולנו ראינו, חוץ מאלה שלא מוכנים ולא מסוגלים לראות דברים כאלה.
כשנודע שנתניהו הוזמן על ידי יו״ר הקונגרס ויו״ר בית הנבחרים האמריקאי לנאום, אמרתי וגם כתבתי שחברי הקונגרס יקבלו כאבי ברכיים מרוב הפעמים שהם יקומו ויריעו במחיאות כפיים למדינת ישראל, ובארץ יקבלו המון ישראלים כאבי בטן איומים מאותה סיבה עצמה. מחיאות הכפיים היו מרגשות, כאבי הבטן מרגשים אותי פחות. בעצם, לא לנתניהו הריעו, הריעו למדינת ישראל. הריעו לך ולך.
אם אמריקה מיוצגת על ידי הנבחרים שאמריקה בחרה בהם, נאום נתניהו הראה שאמריקה אוהבת אותנו. גם נתניהו הדגיש שוב ושוב כמה אנחנו אוהבים את אמריקה ומודים לה וכמה אנחנו מודים לנשיא אובמה. זה נכון, והלוואי וכל אחד בעולם היה יודע להודות לאמריקה על הטוב שהיא עושה. אבל משהו במחמאות האלה נשמע מאולץ. הן כאילו נאמרו במטרה לפייס את הנשיא האמריקאי, שהרי אובמה לא אהב את ההזמנה שהקונגרס שלו הזמין את נתניהו. הוא גם לא צפה בנאום. זה נשמע קצת ילדותי, לא?

ואכן, ברשת הטלוויזיה פוקס ניוז, ששידרה את הנאום בשידור ישיר, עקצו את הנשיא ואמרו: הממשל מתנהג כמו חבורת תיכוניסטים. אגב, הם עקצו גם אותנו וסיפרו לצופיהם את העובדה המתמיהה שבישראל משדרים את הנאום בשידור ישיר, אבל מישהו מפקח ויחשיך את המסך אם... ושלוש הנקודות מסמלות את התמיהה של השדר האמריקאי שגמגם והתקשה להסביר מתי ומדוע המפקח הישראלי לא יאפשר לאזרחים לשמוע מה אומר ראש ממשלתם. אם מודדים נזקים לישראל מהנאום הזה, הרי חשיפת עובדת הפיקוח על השידור היא אחד מהנזקים שנגרמו לנו בדעת הקהל החופשי.
הנאום היה אמנות. אפשר להעיר ולנתח, אבל מעטים יחלקו על הכישרון הנדיר של נתניהו להביא את דבר ישראל אל לבבות אנשים. מעללים גדולים נעשים גם באולמות כאלה, שבהם נושאים נאומים. אחרי הנאומים מרימים אצבעות. פעולות משמעותיות מאוד לחיי כולנו נוצרות כי הצבעות קבעו לכאן או לכאן. המלחמה על כל אצבע היא מעשה שראש ממשלה ישראלי חייב לעשות.
כמה חבל שהשאה הפרסי לא עשה כמו נתניהו. הלוואי והיה נואם בפני הקונגרס אז, כשהאמריקאים התמימים לחצו עליו להכניס את חומייני לטהרן. אולי אם אז, בתקופה שאיראן הייתה גדולת הידידות של המערב, השאה היה נואם בפני הקונגרס, לא היה צריך את הנאום של נתניהו היום.