אני מפחדת מעורבים. לפני כמה שנים סיפרה לי מישהי באיזו מסיבת עיתונאים, שבמשך שבועיים תמימים עורב רדף אותה ולא נתן לה מנוחה. לא עזרו כובע או בריחה מדלת הכניסה האחורית, הוא תמיד מצא אותה ותקף. מאז אותו יום אני מביטה בחשש על בעל הכנף הזה שמתיישב לי מדי פעם על המזגן, ולא מעיזה לגרש אותו.

בשבוע שעבר, נערך, ככל הנראה, כנס העורבים השנתי על אחד הגגות ברחוב דוד ילין בתל אביב. את הכנס הנחה ראש שבט העורבים המשליט טרור על גג הבניין שלי בשנה האחרונה, בדיון מחריש אוזניים. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על שכונה הנשלטת בידי קבוצת עורבים, כזו המשמשת כשלוחה בלתי רשמית של הבוקו חראם של בעלי הכנף, שמטרת העל שלהם היא להרחיק כל הולך על שתיים מהגג.

בינתיים, למזלי הטוב, אינני נמנית ברשימת החיסול השכונתית - השכן שמבקש לתלות כביסה או ההיא שעדיין דופקת על שטיח. בינם לביני מתנהלת מערכת יחסים שדומה לשלום עם מצרים, דהיינו: אני לא אכנס לטריטוריה שלכם אף על פי שיש לי זיכרונות ממש טובים מסיני, ואתם לא תשתלטו לי על המזגן.
 
במהלך נסיעה במונית החלטתי לפתוח בשיחה יזומה ולספר לנהג על העורבים, ולו רק כדי לא להיגרר בימים אלה לשיחות סרק על פוליטיקה, כי הגיעו מים עד נפש. למזלי, נפלתי על נהג שמבין עניין במיגור יונים, עורבים ועכברושים, כשהתיאוריה שלו נושקת לשיר החד גדיא: מסתבר שכשיש חתולים, יש עד רבים. כשיש עורבים אין יונים. כשיש יונים, אין עכברושים, וכשיש בובת ינשוף על הגג - כולם בורחים. גיגול קטן והתברר שהוא צדק.
 

בובת הינשוף אמורה לפתור לשכונה שלמה את כל הצרות ולהבריח עורבים תוקפניים. וכעת, באיחור של שנה, כל דיירי הבניין אוספים שקל לשקל כדי להזמין ב-ebay בובת ינשוף אותנטית עם אישונים זזים, שמחירה 150 דולר. עכשיו רק נשאלת השאלה מי יהיה הגיבור האמיץ שיעלה לתלות אותה על הגג.
 
העיסוק האובססיבי של השכונה בתא הטרור הקטן והפרטי שלנו, גרם לי לחשוב על נורמליות, שפיות, מה אנחנו מוכנים לעשות עבורה, ועד כמה אנחנו מתייחסים אליה לפעמים כאל דבר מובן מאליו. ארבע ישיבות ועד הצליחו לכנס את הדיירים, שהראו נוכחות ורצון לפתור את הבעיה, גם אם שנה מאוחר מדי. לעומת זאת, אף אחד לא הצליח להתאפס על טיפול בסיסי במקלט או סתם לפתור עניין שולי בצנרת. עלי מוהר כתב פעם שהנורמליות שלנו היא לא נורמלית בכלל. ואכן שפיות היא עניין יחסי. בתקופת המלחמה, למשל, לא היו כאן עורבים בכלל. חודש וחצי של גלות הם כפו על עצמם, והשקט על הגגות היה מטריד. ידענו שמשהו רע קורה, רק כי החבורה המעופפת, שמיררה את חיינו כשבועיים לפני כן, החליטה שדי לה. אומרים שיונה היא סמל השלום, ובכן, אני מניחה שלא הייתי היחידה שהריחה את עלה הזית, כששמעה בתחילת ספטמבר את הצרחות של משפחת עורבני שחזרה לקנן על הגג.
 
ובכל זאת, לקח שנה שלמה לטפל או יותר נכון להתעלם מהבעיה. 70 משפחות שהסכימו להשלים עם מצבן, רק כי הנפש האנושית רגילה לפעול כשכבר כמעט מאוחר מדי. וזה קצת מזכיר לי שני אנשים, גבר ואישה. שניהם פנויים לקשר, שניהם מסתובבים אחד מתחת לאפו של השני בצורה זו או אחרת. הם לא נפגשים באופן יזום, אולי רק פה ושם. מי שמביט מלמעלה רואה את קווי חייהם נעים במקביל. אף אחד לא ממש זורק רמז, כי לא נעים ואולי בכלל אי אפשר.

מדי פעם יש איזושהי הצעה שנשלחת באוויר, אך היא חוזרת מהר מאוד למקום המחבוא שלה. אולי מפחד, אולי כי אף אחד באמת לא יודע אם כדאי שוב לנסות להיכנס למקום הלא ברור הזה שמחבר שני אנשים, אותו מקום שיכול להיות נפלא ובאותה נשימה לסבך את החיים ברגע. אלא שהלא אינו מוחלט, ונדמה כי שניהם מחכים שאיזה מנוע קוסמי יניע את העניינים לבד, שיגיע מלאך מושיע ויניח בעצמו את הינשוף על הגג שיפתור להם את כל הספקות והפחדים, ובבת אחת יחליט בשבילם שהנה זה מה שטוב. ובינתיים, שום דבר לא זז, המלאך המושיע של השניים לא הגיע, וגם בובת הינשוף המיוחלת תקועה כבר שלושה שבועות במכס ואף אחד לא רוצה לשלם. חורף, שפעת, בחירות. כנראה שתמיד יהיו כאן צרות גדולות יותר.