1. צודקת שרה נתניהו, בעלה הוא מנהיג בסדר גודל אמריקאי. הוא מתבזבז אצלנו. האנגלית הרהוטה, שפת הגוף המרשימה והרטוריקה הצ'רצ'יליאנית. בשקט יוכל נתניהו להפוך לאחד המועמדים של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד הנשיא או סגנו. גם הספונסר כבר בוושינגטון, ועיתון אפשר יהיה להרים בתוך שעה.



ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהשמידה שני כורים גרעיניים שנועדו למטרות צבאיות. האחד בעיראק, והשני, על פי פרסומים שונים, בסוריה. שני דברים אני יכול לומר ברמה גבוהה של אחריות: הכורים לא הושמדו בעזרת נאומים מבריקים אלא באמצעות מטוסים מתוצרת ארצות הברית. ובשני המקרים, יש להניח, היה סיוע ושיתוף פעולה מצד וושינגטון.



נאומו של נתניהו בקונגרס מהווה שיא שלילי חדש ביחסים בין ישראל לארה"ב. הוא נסע בכוח ונאם מתחת לחלונו של ברק אובמה, ויצליח אולי לקושש מנדט או שניים באמצעות המריבה הזאת. אבל המחיר יוגש לממשלה ולישראלים בריבית גבוהה.



תודו, יש בהם משהו מיוחד, בחברים הללו מסיירת מטכ"ל כשהם מגיעים לעמדות הנהגה לאומיות: אין גבולות שלא יחצו, אין מחסום שלא יצלחו, אין יעד שלא ישיגו, ומה שקורה סביבם משולל אוויר. אני מת לראיין פעם את קצין המיון של "היחידה" בשנות ה־60 וה־70, שיספר כיצד בחר אותם, מה חיפש? מהי אחריותו למתרחש? עוד אמצא אותו עבורכם.



2. לכבוד משה יעלון ונפתלי בנט, הוויכוח הפומבי ביניכם בנושא הטיפול במנהרות בעזה נראה למתבוננים מהצד כל כך רדוד, כל כך ילדותי, כל כך לא אחראי. הדבר המצער הוא שהוויכוח הזה, שמתעלם לחלוטין מעקרון האחריות הקולקטיבית של הממשלה להחלטותיה, מתנהל זמן קצר כל כך לאחר נפילתם בצוק איתן של מיטב בניה של הארץ. והנה אתם עסוקים (נכון, בנט יותר) במלחמה על קרדיט וקולות.



נכון, ראש הממשלה עמד מנגד ושתק. הוא יודע שהאחריות על הזנחת סוגיית המנהרות מוטלת עליו, כמו גם חוסר ההבנה כי מדובר ב"איום אסטרטגי". נתניהו מתמחה כנראה בלהיות הראשון שמזהה אירועים המתרחשים מעל הקרקע. בתווך התת־קרקעי הוא חלש יותר.



בינתיים, ביציאה למלחמה בעזה, בהימשכותה מעבר לכל היגיון (50 ימים), בתהליך קבלת ההחלטות, בהדלפות ובתוצאות בסופה, אחראית לטוב ולרע ממשלת ישראל כולה, על כל שריה. ליעלון ולבנט מידה שווה של אחריות. ולכן שניהם ממשיכים לריב. בנט מנסה למנף את התרעותיו בנושא המנהרות ויעלון נאבק על הנישה של "מר ביטחון", המנסה לגמד את מתחרו הפוטנציאלי ולהטיל בו רבב. ונתניהו כדרכו שותק.



השבוע נגרר לדיון הזה באופן יזום גם הרמטכ"ל היוצא בני גנץ, שתקף בחריפות ב"עובדה" את בנט וסייע במעט לידידו מהצנחנים ומפקדו לשעבר, משה (בוגי) יעלון. לכולכם אני מבקש להזכיר את "האחריות השילוחית", את חלקכם, כל אחד מעמדתו. תירגעו. תכבדו את חובת הסודיות ותזכרו שבחוץ, מעבר לחדרי הקמפיין, ישנם קצינים וחיילים צעירים שמחר אולי שוב ייצאו בשליחותכם לסבב לחימה נוסף. קצת בגרות.



3. עשרות החקלאים שפגשתי השבוע בגליל העליון נראו כמו שמורת טבע בת זמננו. קיבוצניקים ומושבניקים, אנשי יסוד המעלה, מטולה וראש פינה: מגדלים, עובדי מחקר חקלאי, מעבדים ותעשיינים, שבאו להשתתף ב"פורום החקלאים על שמו של יורם בן עמי ז"ל".



יורם, איש מטולה, היה חקלאי ומגדל ברמ"ח אבריו, הוא נשם את אדמות החולה והגליל ועבד אותן באהבה. הדוברים בכנס, אנשים מחוספסים ונטולי ציניות, דיברו על העובדה שממשלת ישראל מתנכלת לחקלאות.



דיבר שם אלוף פיקוד הצפון לשעבר יוסי פלד, דיבר איתן ברושי מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומועמד לכנסת מטעם המחנה הציוני, דיברה סטלה קורין ליבר מ"גלובס" ואחרים. את תשומת לבי תפסו דווקא דבריו הכנים והחריפים של קובי שיינפלד, יו"ר קבוצת זנלכל, המעבדת תוצרת חקלאית כבר יותר מ־75 שנה.



החברה, המוכרת יותר בשם יכין, היא תעשייה משפחתית המעסיקה 300 עובדים בצפון, ומעבדת 70 אלף טונות תוצרת חקלאית שהיא מגדלת על 15 אלף דונם. וכך אמר: בקליפורניה, המעבדת כ־30% מהשוק העולמי של מוצרי העגבנייה, מקבלים החקלאים את המים בחינם. התוצאה: טונה עגבניות לתעשייה עולה שם 70 דולר - למפעל ישראלי זה עולה 110 דולר. באיטליה - יצרנית עגבניות גדולה ואיכותית, מגדלי העגבניות מקבלים סבסוד משמעותי, הכרה והנחות. בצרפת - יצרנית גדולה של גרעיני תירס משומרים וקפואים, מסבסדת הממשלה את המים לחקלאיה. התוצאה: מפעל המעבד תירס בארה"ב משלם 100 דולר לטונה, בישראל אותה טונה עולה 250 דולר.



שיינפלד הסביר כי במדינות רבות במערב הדלק, המים והארנונה לחקלאות ולתעשייה זולים משמעותית בהשוואה לישראל. מחיר המים לחקלאות, אגרות השפכים וכו' נקבעים על ידי רשות המים באופן קשוח, אוכלים את החקלאים, מדללים את דור ההמשך של החקלאות, פוגעים ביכולת לייצא ומקשים על הורדת יוקר המחיה.



המזל שלנו הוא שהנחישות והחזון של האנשים שפגשתי, גדולים הרבה יותר מרצון ההרס של הממשלה ושל הפקידות. והייתה גם תקווה - שמשהו ישתנה כאן, שתבוא ממשלה שתאהב את האדמה, שתאהב את החקלאות, ושתבין שהבטיחו לנו את הארץ המובטחת כדי לעבד אותה. אנחנו ארץ שצריכה להיות "זבת חלב ודבש", ולא זבת נדל"ן ופיננסים בלבד. לו יהי.



4. את הקמתו המורכבת של צה"ל, תוך סערת הקרבות של מלחמת השחרור, הצליח ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון לבצע עם מזכיר צבאי בדרגת סגן אלוף. הימים חלפו, והרבה מים מינרליים זרמו בלשכת ראש הממשלה. ראש ממשלה אחד ניצל רגע של חולשה אצל רמטכ"ל, והתקן קפץ בלי כל צורך מתת אלוף לאלוף. "התיקון" לא איחר לבוא גם בתפקיד השליש הצבאי של נשיא המדינה.



ב־1993, בשעות הערב, כשאני בכיסאי בתפקיד ראש ענף עיתונות ביחידת דובר צה"ל, צלצל מכשיר הטלפון על שולחני. על הקו היה אהרון ברנע, דוברו החדש של הנשיא הנבחר עזר ויצמן: "בניהו, קבל את הנשיא, יש לו משהו לומר לך". ברקע הרעים קולו של ויצמן, "בניהו, תגיד לרמטכ"ל שלך אהוד ברק שהמזכיר הצבאי החדש שלי, שמעון חפץ, יהיה תת אלוף כמו אצל ראש הממשלה. שלא ישחק איתי".



התקשרתי לברק, הסברתי לו את הדברים. אין תקן, פסק ברק. חזרתי לויצמן והסברתי את עמדת הרמטכ"ל. הוא היסה אותי ופסק: "חפץ לא יחצה את שער הגיא בדרך לירושלים ללא דרגת תת אלוף", וניתק. כך גם היה. מאז, השליש הצבאי של הנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, הפך למזכיר צבאי בדרגת תת אלוף.



אני מבלבל את המוח עם הזיכרונות הללו היות שבשבועות הקרובים יחליט ראש הממשלה הנבחר מי יהיה מזכירו הצבאי, וזהו הזמן בדיוק "להחזיר עטרה ליושנה". גם הנשיא רובי ריבלין עתיד להחליט בימים או בשבועות הקרובים מי יכהן בתפקיד במקום תא"ל חסון חסון. אגב, ברשימת המועמדים שהציג הרמטכ"ל איזנקוט לנשיא, ארבעה במספר, יש לראשונה גם קצינה: אל"מ רונית לב שמתמודדת על התפקיד לצד עוזר הרמטכ"ל לשעבר, איש אגף המודיעין ואיש תיאום הפעולה בשטחים.



אינני יודע על מי יחליט הנשיא, אולם ההוד וההדר מחייבים כי יסכם עם הרמטכ"ל שהתפקיד יהיה בתקן ובדרגת אלוף משנה, כדי לחסוך, כדי לתת דוגמה אישית, כדי להצניע לכת. שום דבר לא יקרה לתפקודו ולמעמדו - ההפך.