יום שלישי
לוד - מודיעין
השוק העירוני של לוד ממוקם מאחורי גושי בניינים כמעט מתפוררים, מרבית חלונותיהם מרושתים בסורגים, בחצרות שיחי פרא שאיש כנראה לא יגזום לעולם. בין הבאסטות ומאחוריהן מתערבבים בדו־קיום של עוני ודלות יהודים וערבים, חובשי כיפה ונשים לבושות חיג'אבים וניקאבים, מקבצי נדבות ופנסיונרים. זו לא בדיוק הסביבה הטבעית של מפלגת העבודה, שבבחירות 2013 זכתה ל־%6 אומללים מהקולות בעיר, אבל אף פעם לא מאוחר מדי בשביל לנסות - בטח לא בתקופת בחירות.
"בוז'י רוצה לעשות לנו שוק מקורה, שיהיה לנו נוח", מתלוצצים בבאסטת הנעליים הצמודה לתחנת השיטור המקומית, המכונה גם "מגדל הפיקוח". מדי פעם נשמעות בכריזה קריאות בנוסח "תשמרו על התיקים, יש פה אנשים עם ידיים ארוכות". הגעתו של האיש שמוביל כמעט בכל הסקרים אבל לא יוכל כנראה להקים קואליציה מתעכבת, והמקומיים מנסים להבין את פשר ההתאספות של גדודי הצלמים והשוטרים בחצר האחורית של גוש דן. "אני לא מצביעה, שיישרפו כל המפלגות", מעידה בססגוניות אילנה, קשישה מזרחית מחומצנת שיער וככל הנראה אושיה מקומית, "מה ביבי רוצה? בשביל מה הוא בא לפה?".
לא ביבי, ביבי בוושינגטון, מסבירה לה גברת מגונדרת שהגיעה "כדי לפגוש את ראש הממשלה הבא, בוז'י הרצוג".
"מה זה בוז'י? מי זה בוז'י? הוא ייתן לי אוכל?".
"כן", מבטיחה הגברת, אבל לא מכל הלב. מול הכניסה חונה בינתיים האוטובוס של המחנה הציוני, מקושט בהדפס ענק של הרצוג ולבני ובכתובת "התחנה הבאה: מהפך". ממנו יורדים כ־20 פעילים, לבושים בחולצות כחולות עם הסלוגן "מנהיגות אחראית לישראל", פצצת הקריאייטיב שהטיל ראובן אדלר ודחקה את "זה אנחנו או הוא" לגב החולצות, בפונט קטן יותר. מלבד ססמאות הם מצוידים גם בדגלים ובכל הפזמונים המוכרים. את החבורה מוביל לא אחר מאיתן כבל: במעיל עור קרבי וצעדים נמרצים מבקש מפקד הכיתה "קדימה, לא להתפזר", ומישהו אחר מוסיף: "ליישר שורות".
צוות של ערוץ 2 מנסה לתפוס כמה מקומיים קשי יום שיאמרו מילה טובה על הרצוג, אבל אין הרבה קופצים. גם אלה שמצהירים כי יצביעו עבורו מסרבים לגלם את תפקיד היליד המפותח. "רק ביבי!", צועק הרוכל מדוכן הממתקים, כמו דמות סטריאוטיפית בתסריט שמדקלמת את אותן שורות כבר 20 שנה, נוטש את קריאות ה"לוקום טורקי מהדיוטי ב־10 שקל" לטובת הערכות קואליציוניות: "זה יהיה ראש הממשלה, בוז'י? לא חבל על הכסף? לא היה ולא יהיה כמו ביבי, אף אחד לא יכול להוריד אותו!". אחרי הפוגה קלה, הוא לועג: "הנה מגיע המושיע, תביא, נעיף עליו סוכריות...".
הרצוג הגיע, אם כי היה מעט קשה להבחין בכך. הרצוג הוא כידוע לא אדם גדול, ועם כניסתו לשוק הוא נבלע בביצה טובענית של בני אדם. מרחוק נראה אולי שהוא נעטף בהמון חם ומחבק, אך בפועל מדובר בעשרות פעילים, יועצים, עוזרים, צלמים ועיתונאים, ובעיקר במאבטחים, שוטרים, יס"מניקים ושב"כניקים. כולם רוצים חתיכה ממנו. כמו נחיל דבורים זזה הדבוקה כגוש אחד בין הבאסטות והמעברים. כוח החלוץ מפנה את הדרך, צלמים מתרסקים על קרוסלות של בגדים כדי להשיג את הפריים המנצח. הרצוג, מחויט ומאופר, מנסה להסתיר ככל יכולתו כמה הוא סובל. גם השמש הלודאית הבוגדנית של תחילת מרץ לא ממש עוזרת, אך הוא מצליח איכשהו להגיע אל חלק מהדוכנים. עושה רושם שהוא מתקבל ביחס חיובי, אבל מה אמר ומה שמע באותם רגעים אינטימיים מול הבוחר לא נדע לעולם.
"איך תנצח את ביבי?", מתקיל אותו צוות של רשת הטלוויזיה הגרמנית 2DF, אבל להרצוג אין פנאי לאסטרטגיה, הוא בסך הכל מנסה לנשום. אין כאן הצהרות לתקשורת, אין דיבורים למצלמה. באים, מתחככים, מזיעים, מצטלמים, מתחפפים. ימינה, שמאלה, מכוונים אנשי המטה את נושאת המטוסים האנושית במעברים. לא מעט מקומיים מבקשים ללחוץ יד, לומר מילה טובה, להשחיל שאלה או בקשה, אבל במקביל, כמו מטרות במטווח צצים מול הפמליה רוכלים שצועקים בהתרסה "רק ביבי" ו"היידה ביבי", רק הפרצופים מתחלפים.
"את אסון אוסלו הבאתם", צועק לעבר הרצוג גבר מזוקן חובש כיפה בסביבות ה־40 לחייו עם תינוקת במנשא, מחמם אטריות ישנות, "אתם לא מבינים את המזרח התיכון! אלפי הרוגים בגללכם!". גם אילנה מהכניסה, זאת שלא ידעה מי זה בוז'י, הספיקה לגבש דעה. "אלוהים לא אוהב אתכם!", היא צועקת.
הסיור נמשך כ־40 דקות, אבל מרגיש כמו הנצח. "בפעם הבאה רק מוזיאונים", מסכם אחד מאנשי הקמפיין. ובכל זאת, במחנה הציוני סימנו לעצמם וי גדול, גדול בהרבה מערכו הממשי. "רבין, פרס, ברק - אף ראש ממשלה מהעבודה לא התקבל פה ככה", מפרגן אחד מאנשי המטה בעיר. הרצוג משחרר חיוך שכולו הקלה, מודה לפעילים. "לבוא הנה ככה לשוק של לוד", הוא מכריז, "זה אומר רק דבר אחד: מהפך, חד וחלק".
מלבד תקווה, הרצוג לקח איתו מהשוק גם אספקה: שקית פיצוחים ענקית ב־100 שקלים מהבאסטה של עאדל - קשיו, שקדים ופיסטוקים. כיאה למנהיגות החדשה שהוא מבקש להציג, הרצוג שילם במזומן, מכיסו הפרטי. לאחר מכן נכנס אל האאודי A6 השחורה והסתלק, בעקבותיו השיירה הבלתי נגמרת של רכבי האבטחה. שלום לך, לוד, בעזרת השם נחזור בקמפיין הבא.
אחרי לוד, מודיעין מרגישה כמו חוץ לארץ. "השיירה של המחנה הציוני" - האוטובוס עם הפעילים פלוס שתי סיטרואן מסחריות - מגיעה לקניון העירוני, מעין מקדש ענק לאלוהי הבורגנות והצריכה. האוטובוס חורש את הארץ בשבועות האחרונים, מסביר דובר השיירה אלעד שפינדל. נהריה, עכו, כרמיאל, ירושלים, קריית מלאכי - המסלול נע סביב הלו"ז של הרצוג, עם סטיות לטובת סיורי בחירות של מועמדי המפלגה.
פורים בקניון, והפעילים הכחלחלים של המחנ"צ הולכים לאיבוד במרחבים העצומים של מכונת המזומנים ע"ש עזריאלי. בפנים נפגשים עם כבל, שנפטר בינתיים ממעיל העור ומצטלם עם נערה בתלבושת וונדרוומן, ועם הח"כית בעתיד הקרוב מאוד רויטל סויד, מספר 14 ברשימה. "רק ליכוד!", צועקים כמה תיכוניסטים, משתוממים מהעובדה שאחד הפעילים חובש כיפה. "מה זה?", קובל אחד מהם, "שמאלני דתי?!".
"יוווו - אני מכיר אותך!!!", זועק בהתרגשות נער בקומה השנייה למראהו של כבל. הוא זוכה לצילום משותף ומתבקש להעלות לפייסבוק עם ההאשטג #מהפך ו#השיירה. ככה נראה "השטח" בבחירות 2015: עוברים ממקום למקום, מצטלמים, מעלים לפייסבוק וממשיכים ליעד הבא. בחור דתי מתעמת עם כבל על החזרת שטחים, וגבר מקריח מציע לו להעלים את ציפי, "כי אף אחד לא סובל אותה, היא עושה לכם נזק".
כבל עונה בגובה העיניים, שומר על חיוך גם כאשר גברת נזעמת מטיחה בו: "כל היום אתם מכפישים! גועל נפש, מדברים לשון הרע. בגלל זה אני מצביעה לבנט! תאהבו אחד את השני!". אוהבים, עונה כבל, גם אותך אנחנו אוהבים.
האם הוא נהנה מזה? האם פוליטיקאים בכלל נהנים מקמפיין בחירות, או שכמו רבים אחרים הם רק סופרים את הימים עד שייגמר? "כשאתה מבואס ואין לך סיכוי, כן, אתה רק רוצה שזה ייגמר", הוא אומר, "כשאתה בהיי, אתה אומר לעצמך חבל שאין עוד חודש, עוד חודשיים... ככה אני מרגיש היום".
לכבל ולעבודה אין עוד חודש, רק שבועיים. השיירה - פעילים, שני פוליטיקאים, קמפיינרים וצלם - משוטטת בקניון לאורכו ולרוחבו, חותכת בין המעברים, לעתים מעל הצלחות של סועדים בשעת הצהריים, מצטלמת על המדרגות הנעות, מתערבבת בין מאות פיות, מלאכים, פאנקיסטיות, ספיידרמנים, באטמנים, סופרמנים, מעודדות של בית"ר ירושלים, תחפושות לא מוגדרות. למרבית באי הקניון אין עדיין זכות בחירה, אך קריאות "רק ביבי" רומזות שלא מעט מדור העתיד של מודיעין נוטים ימינה, עד שבשלב מסוים אתה לא יכול לא לתהות: אולי זה לא הקמפיין של הרצוג ולא הכריזמה, אולי זו פשוט תקרת הזכוכית של האלקטורט?
שי כהן במאהל המחאה. צילום: אבשלום ששוני
ראשון־שני
שדרות רוטשילד, ת"א
היה רגע אחד שבו נראה ש"מחאת האוהלים" עומדת לצאת מהאווירה המנומנמת. זה קרה בסביבות תשע בערב, כשטרנזיט של נחמן מאומן הגיח משדרות בן ציון, הרמקולים כמיטב המסורת בפול ווליום. הוא נעמד בתחנת האוטובוס ברוטשילד, קצת אחרי המאהל שהוקם בבוקר בליווי כותרות מפוצצות באתרים - "המחאה חוזרת", "האוהלים שוב בשדרה". מרבית כלי התקשורת, יש להודות, אוהבים מחאות חברתיות - בכפוף למי שנמצא כרגע בשלטון.
בכל אופן, בעקבות הטרנזיט חצו את הכביש בהתלהבות בחור לבוש בשמלה, צעירה בשרוואל ומגפיים של רפתנים מהקיבוץ, ומישהו עם אוזני שפן מהבהבות וטי־שירט כחולה שנשאה איזשהו סלוגן חברתי. למרבה האכזבה, מהקבינה של הטרנזיט ירד אחרי זמן מה חב"דניק בגיל פרישה, עוד אחד פרק מהמושב שלצדו. משהו באנרגיות לא זרם, וכשהחמישה רקדו בשדרה הם נראו יותר כמו מועמדים מפרקי אודישן של תוכנית כישרונות בטלוויזיה מאשר כאנשי מחאה שעומדים להפיל את השלטון. גימיק, בתקופה של גימיקים.
האוהלים, 25־30 במספר, ריקים. אפשר לראות בזה מטאפורה. רובם אחידים, כסופים עם פס כתום, כאילו נתרמו על ידי בנק למשכנתאות שנתקע עם סטוק של מתנות לפותחי חשבון. כל מטרתם היא שיצלמו אותם, והם עומדים במשימה בהצלחה. במרכז המאהל ניצבים שולחן ושני רמקולים גדולים. כל מי שרוצה לפרוק את שעל לבו, מוזמן. מאחור, 20 חבר'ה יושבים על מחצלות, שותים בירות ומשוחחים. אנשים מטיילים עם כלבים, זוגות יוצאים מהיכל התרבות ועוברים להעיף מבט. יש כאן גם רומנטיקנים מקיץ 2011, ואנשים ששמעו שיש מחאה ובאו לראות אם באמת יש מחאה.
יש גם פעילים פוליטיים כמו "ניר הסוציאליסט", שמנסה לעניין את העוברים והשבים בעיתון "תנועת המאבק הסוציאליסטי", שמונה עמודים עמוסי תוכן שלידו גם קרל מרקס נראה כמו חזיר קפיטליסט. העיתון, מעט אירוני, בתשלום - תרומה סמלית של כמה שקלים. וכמו לרבים בישראל, מסתבר שגם לסוציאליסטים הרדיקליים - בואו נקרא להם קומוניסטים - אין למי להצביע: הרשימה הערבית המשותפת בעייתית, מרצ היא לא באמת אופציה, ואל תצחיקו אותם אפילו עם המחנה הציוני. "הבחירות לא ישנו כלום, אבל טוב שיש אנשים ברחוב, שהם מדברים אחד עם השני", אומר ניר הסוציאליסט.
בערך באותו זמן מלי אלפסי מקפלת את כרזת המאבק הענקית של גבעת עמל, שזועקת "נלחמים על הבית". הספיק לה להיום. היא מקווה שמחר השדרה תתעורר לחיים ותתמלא באוהלים ובמפגינים, אך לא נראה שהיא בונה על זה. "בינתיים זה פסטיבל", היא מסכמת.
יוזם המחאה, שי כהן (40), עומד בכניסה למתחם ומשוחח עם פעילה מגבעת עמל, שאנשיה חזרו ביום שני לשדרה בכוחות מתוגברים. הוא מספר לה שבמאבקים קודמים נראה מבוגר יותר, אלא שמאז הוריד 15 ק"ג. "המאבק עושה טוב לעור הפנים", מאשרת האישה מהגבעה. ברקע, זועק אחד המוחים אל המיקרופון: "איך אתה מעז להיבחר שוב ושוב ושוב מר חולדאי ולא לעשות שום דבר!".
אם ביום ראשון המאהל נראה כמו ספין בחירות, בשני הוא מקבל גוון מוניציפלי. אין כאן תחושת קואליציית רק לא ביבי, יותר כמו מחנה אנטי־ראש העיר. על הוואקום של האין מחאה ואין פעילים משתלטים אנשי גבעת עמל, אלה שאיבדו הכל או שיאבדו הכל, אלה שנרמסו על ידי הבירוקרטיה, בעלי ההון, העירייה ובתי המשפט, אלה שמעניינים את ביבי בדיוק כפי שהם מעניינים את בוז'י, כלומר לא מעניינים בכלל.
לכהן אין בעיה עם זה. "ההפגנה של אנשי גבעת עמל היא דבר מבורך מבחינתי, זו הרחבה של המסר. דוח מבקר המדינה בנושא הדיור היה צריך לייצר פה רעידת אדמה בגודל של יום כיפור, אבל כולם עסוקים רק בספינים", הוא אומר.
וזה לא ספין?
כהן כמעט נעלב. "להפך! אני מעודד אנשים לבוא ולדבר על המצוקות שלהם ועל הדברים שבאמת חשובים להם".
אז כהן הוא לא דפני ליף, והוא גם לא מנסה להיות. כן, הוא מודה, זה מהלך פוליטי; אבל לא כל מהלך פוליטי הוא תעמולת בחירות. המאהל נועד ליצור דיון ציבורי על משבר הדיור, הוא מסביר, שידברו על משהו נוסף חוץ מצנטריפוגות ואורניום מועשר. הוא גם לא בונה על הרצוג או על ממשלת שמאל. להערכתו, מה שנקבל אחרי הבחירות הוא "ממשלת עיסה", והמטרה היא ליצור סדר יום במטרה ללחוץ ולקדם את הנושא במעלה סדר העדיפויות של העיסה. כהוכחה הוא מבטיח שהמאבק - קמפיין, אם תרצו - יימשך גם אחרי הבחירות, ובמיוחד בתקופת המגעים הקואליציוניים. "דרושים פנויים להובלה של המאבק הזה", הוא מסביר.
בינתיים, 20 המטרים בתחילת השדרה הם כר פורה לפעילות פוליטית של מפלגות שרחוקות מאחוז החסימה כמו שרחוקים צעירים תל אביביים מדירה ברוטשילד. חלקן ממוסדות יותר כמו עלה ירוק וחלקן קיקיוניות לחלוטין כמו "שכירות בכבוד". דיון מתפתח מסביב לדוכן של V15. "ביבי זה דרעק ובוז'י זה ביבי בתחפושת", מעיר צעיר שמזדהה כמצביע מרצ בפני הפעילים, "איפה חותמים?". ליכודניק עם שאריות מבטא רוסי מתווכח עם שני פעילים על ביבי והנאום, כשקשיש עיראקי עם כובע צמר מתערב: ואם אתה קומוניסט, הוא שואל, למי תצביע, לאן תלך? "לך לקובה", מציע הליכודניק.
גם האנרכיסטים הגיעו לשדרה. "יש לנו דוכן עם מלא חומר הסברה", מסביר צעיר מפוצץ בעגילים, שמנסה לשכנע שתי צעירות מדוע הדבר החשוב ביותר בבחירות האלה הוא לא להצביע. לא כל האנרכיסטים מסכימים איתו. הרבה זרמים אנרכיסטיים יש בתל אביב, ולכל אחד יש פלאייר. הייד פארק, פינת רוטשילד־מרמורק