עד שאיראן תשמיד אותנו בפצצת אטום שבטח יקראו לה ״ההסכם הכי טוב שניתן היה להשיג״, היא מנסה לעשות מה שהיא יכולה. אי לכך האיראנים פוצצו לפני כ-21 שנה את משרדי הקהילה היהודית בארגנטינה והרגו 85 בני אדם.



עד היום עוסקים בארגנטינה בניסיון לחשוף את האמת על אותו רצח. והנה, העולם נדהם מסיפור שאפילו בסרט מתח היו מגדירים כהתפתחות מופרזת: התובע הפדרלי בארגנטינה, שהאשים את הנשיאה כריסטינה קירשנר ואת שר החוץ הקטור טימרמן בניסיון לטייח את חקירת הפיגוע, ולהסתיר את חלקה של איראן, נמצא מת בדירתו, יום לפני שהיה אמור להופיע בפני הקונגרס ולהציג את האשמותיו.



השם הקטור טימרמן הדליק נורה. את אבא שלו, יעקב טימרמן, הכרתי בפגישה-חצי פגישה במסדרונות מעריב.



יעקב טימרמן היה העיתונאי המוכר ביותר בארגנטינה. יהודי. הוא הושלך לבית הסוהר בתקופת הדיקטטורה האלימה שהייתה שם. ישראל הצילה אותו מן הכלא שבו נעלמו אלפים ללא עקבות. הוא נלקח מתאו והועלה מיד למטוס על ידי אנשי שגרירות ישראל, ביניהם ידידי פיני אביבי, והוטס אל החופש - לישראל. אגב, משפחתו, כולל בניו הקטנים, ובהם הקטור, כבר חולצו מארגנטינה קודם לכם וחיכו לו בארץ.



יעקב טימרמן החל לכתוב מאמרים בעמוד הדעות במעריב. הוא כתב דברים נכוחים, כישראלי, בגאווה ישראלית. פתאום, אחרי שלוש שנים בארץ, השתנה, והחל להשמיץ ולהאשים את ישראל בעיתונות בכל העולם בנושא מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה. במהרה גם נטש את הארץ וחזר לארגנטינה.



נזכרתי בקטע שהוא עצמו כתב במעריב, כאילו נגד עצמו. את הקטע מ-1979 חקקתי בזיכרוני, ותארו לכם כמה שנים אני זוכר אותו.



זה מה שהוא כתב, מתוך החוויות בכלא הארגנטיני: ״הייתי נוכח בחקירות רבות של אנשים חפים מפשע, ונוכחתי לדעת שאחרי חקירה ממושכת מתחיל התמים ביותר מבין האסירים לגלות 'ארשת של אשמה'. משהו מוזר עוטף אותו, והוא מתחיל לגלות התנהגות של אשם, גם כאשר הוא ממשיך לטעון לחפותו. הוא גם מפתח מעין בוז עצמי, טיפוסי לאשמים״.



כמו טוב אני מכיר מסביבתי, בקרב בני עמי, את אותו בוז עצמי, טיפוסי לאשמים. הוא ממשיך: ״המחזה הזה של בתי הכלא שכלואים בהם אסירים פוליטיים הביא אותי אף להרהורים נוספים על המניעים, או התסביכים, הדוחפים יהודים לאי אלו מעשים. אנו היהודים מרגישים כעין חובה להגדיר מצבים מסוימים תוך קבלת סוגי אחריות, שאינם מצויים בעולם המציאות. ייתכן שאנו נחקרנו - והואשמנו -במשך מאות שנים כה רבות, שתחושת האשמה הזו, וכן אותה ארשת אשמה, מהוות כבר חלק של טבענו האנושי.



״יום אחרי יום אנו, היהודים, נחקרים ללא הרף. בצורה זו או אחרת. אנו מהווים תמיד יצורי אדם חשודים. אנו חייבים לתת הסברים שאינם נדרשים מאחרים, וזה קורה במרוצת מאות שנים. הייתכן שכל זה לא הותיר עקבות?״.



קשה לדעת האם טימרמן הבן יצליח לטייח את חקירת אשמת איראן, אבל כמה שטימרמן האב צדק.