אם אותם בכירים במשטרה, אלה שמספרם ורשימת מעשיהם תופחים מדי שבוע, היו מודעים ומחונכים לסוגיות הללו, התרבות שלנו הייתה שונה לחלוטין. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהם לא היו מחפיצים את הנשים שהיו כפופות להם במערכת.
זה נכון גם לגבי מקומות עבודה אחרים בהם יש יחסי מרות. וזה יהיה נכון, אם כי במספרים זעומים יותר, גם כשבראש הפירמידה יעמידו אישה ללא חינוך מגדרי נכון. כן, גם נשים יכולות להחפיץ את הכפופים להן, אם כי זה קורה לעתים נדירות יותר.
זה אולי מפליא, אבל כיום ניתן לסיים לימודים לתעודת הוראה בלי שמץ של מושג על שוויון מגדרי. איך זה ייתכן? המציאות מראה שאפשר, אז אל לנו להתפלא שאיש כישר בעיניו יעשה.
קחו למשל את המרכז ללימודי נשים ומגדר במכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין. מדובר באשכול ייחודי המנסה לתת כלים לחינוך שוויוני לפרחי הוראה. למרבה הצער, הלימודים באשכול הינם רשות (לימודי תעודה הנלווים אל תעודת הבוגר), אך לא חובה, כיוון ששוויון מגדרי אינו בין המקצועות שוועדת אריאב מצאה לנכון לחייב בהכשרת אנשי חינוך.
מה הפלא, אפוא, שרוב משמעותי מציבור המחנכים והמחנכות בישראל חסרי כלים להבנת השוויון המגדרי ולהנחלתו, ושהאפליה המגדרית שאנו חשופים לה ברוב מגזרי החברה (כשהתחום החם כרגע, לפחות תקשורתית, הוא מעשי ההטרדה מינית והמילולית במשטרת ישראל) - הפכה לאייטם כמעט קבוע בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה.
איש אינו מוטרד ממאפייני התרבות הלא שוויונית שלנו, שיוצרת סטריאוטיפים מגדריים קשים, המחפיצים את האישה כבר בראשית החינוך, בגיל הרך ובבתי הספר היסודי, ושתוצאותיה באים לידי ביטוי גם בגילים הצעירים, אך בעיקר בבגרות. כל ניסיון לחתור אל עבר חינוך מגדרי־שוויוני נתקל בחומות הביורוקרטיה, שהרי כל נושא מתורגם מיד לשעות הוראה, שמשמעותן כסף.
ואם כבר כסף, אז ממנו יש מספיק לבנות בתי כלא. יש גם המון כסף לשלם פיצויים ושכר עורכי דין במקרים של הטרדה מינית המגיעים לבתי המשפט (החלק הגדול עדיין לא מגיע לשם כי נשים פוחדות להתלונן), כשמדובר בהליכים משפטיים נגד בכירים שכשלו בסוגיות מגדריות, כגון אפליה, הטרדה וניצול מרות. אבל כסף להכניס למערכת השעות של פרחי ההוראה בארץ, ״הוראה שוויונית״ כמקצוע חובה, זה אין.
כך אנו נותרים עם מצב שאין גבולות, אין שום ידע, ואין הכנה לחיים המכבדים את הזהות המגדרית של הזולת. הכנה זו צריכה לבוא ממערכת החינוך, החל מגני הילדים ועד לסיום בחינות הבגרות.
הכותבת היא ראש המרכז ללימודי נשים ומגדר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין