בינואר שעבר הותקפתי על ידי מטופלת בבית החולים. התבקשתי לשים לה עירוי כדי לפתוח את הווריד, ניגשתי לעשות זאת והחולה, שככל הנראה חשה כאבים או שלא הייתה מרוצה מהדרך שבה הכנסתי את המחט, שלפה את המחט והשליכה אותה עלי כך שנדקרתי. אותה מטופלת הייתה נשאית הפטיטיס סי והתעורר חשש שנדבקתי במחלה, שלמזלי נשלל לבסוף.
התלבטתי אם להגיש תלונה במשטרה, כי קשה לשפוט אדם בשעת חולי, אבל אחרי שהבנתי שהיא נשאית החלטתי שאם היא השליכה עלי מחט, למרות שידעה שהיא נושאת מחלה חשוכת מרפא ושזה עלול לסכן גם אותי, לא מדובר בהתפרצות של רגע אלא במעשה זדון.
המשטרה חקרה, הפרקליטות הגישה תלונה ומשפט התנהל. כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי מכתב שאותה מטופלת הורשעה והיא תפצה אותי בסכום של 350 שקלים. מצד אחד אני מרוצה שהרשיעו אותה. חששתי שהתיק ייסגר מחוסר עניין לציבור, כמו שקרה במקרים רבים בעבר. למזלי, מכיוון שהמקרה היה מאוד מתוקשר, כנראה שלא יכלו להתעלם ממנו, אך עם זאת, ציפיתי ליותר כשפניתי למשטרה. לא רציתי פיצוי כספי, אלא שהיא תקבל עונש שירתיע אותה ואחרים מהתנהגות כזו, ואני לא בטוחה שהמטרה הזו הושגה.
בינתיים המקרים הללו רק נמשכים. לא חוויתי בעצמי מקרה נוסף של אלימות פיזית, אבל הם עדיין קורים, ואני, כרופאה תורנית בחדר המיון, נתקלת באירועים של אלימות מילולית, צעקות וקללות על בסיס שבועי. אנחנו יושבים שם חשופים, אנשי הביטחון רחוקים מאיתנו, וממילא אין להם סמכות, מה עושים? פשוט בולעים ומבליגים. אני מגיעה למשמרת ולא יודעת איך זה ייגמר.
מנסה לא להתעסק בזה ביום-יום. אולי זו הדחקה, אבל אחרת לא אוכל להמשיך לעשות את תפקידי. חשוב לזכור שרוב המטופלים הם אנשים נהדרים, אבל כשיש כאלה שמתחילים לגלות סימני עצבנות - זה מפחיד. פעם הייתי יותר שאננה, אמרתי שלי זה לא יקרה, אבל אחרי שכבר נכוויתי מזה, התחושות קשות אף יותר.
הכותבת היא רופאה מתמחה שהותקפה בבי׳׳ח וולפסון הביאה לדפוס: עמית תומר