יש מחזוריות בטבע: כמו הגאות והשפל, כמו הפריחה באביב והנחליאלי בסתיו, וכמו הטובלרון בדיוטי פרי, כך בעונת בחירות יוצא השד העדתי לסיבוב ההופעות המסורתי שלו. יש שבורחים ממנו כמו משד, יש שתופסים טרמפ על גבו ורוכבים בהנאה גלויה, ויש שעושים את עצמם כאילו לא ראו ולא ידעו.



פוסעים ומצטלמים בשבילי שוק הכרמל או מחנה יהודה, לוחצים ידי עוברים ושבים, ממששים עגבנייה, ופתאום שד מקפץ לו על הבאסטה. מי האמין שיש פה כזה?



הכי יפה, הכי נכון והכי טוב לומר שמעולם לא נתקלנו בו. לא בתוך הבקבוק ולא מחוצה לו. כאילו אין, ומעולם גם לא היה ולא ראינו שד עדתי; לא זכר ולא נקבה, לא בעל אוזניים ארוכות או בגד שחור, ולא בעל זנב קצר או ארוך. הס מלהזכיר.
 

קוראים לזה פוליטיקלי קורקט, ומילות לעז, כידוע, מעידות על אנשי העולם הגדול, שאינם עוסקים בזוטות. ואולם התקינות הפוליטית הזאת, לכאורה, היא פשוט צביעות. צביעות שחסרה צבעים מסוימים. זאת בדיוק הסיבה ש"אמונה" בחרה השנה למקד את תשומת הלב ולקיים את הדיון המרכזי, לרגל יום האישה הבינלאומי, דווקא בנושא שנחשב לעתים לחיטוט מיותר בפצע, שלכאורה כבר הגליד. נכון, יש די מתחים בחברה הישראלית, ובכל זאת המתח העדתי והתרבותי איכשהו תמיד נמצא באוויר. הוא לא מתפוגג. גם אם וכאשר לא מדברים עליו, השד הזה עדיין פה. ושדים צריך לגרש.
 
אבל בנושא הזה צריך לטפל בידיים נקיות. לא במטרה לקושש ולהרוויח קולות בקלפי, ולא כדי להנציח קיפוח. בזכות הגיוון התרבותי – מזרחי ואשכנזי, אתיופי ורוסי – יש לנו לא מעט דרכים למקסם את העושר החברתי ואת הייחודיות של גוני החברה הישראלית. פתאום יכול להתברר לנו שהשד אינו כל כך נורא. מדי פעם הוא אומנם נחלץ מבקבוק ומשוטט חופשי ומנסה לסכסך, אבל אם לא מתכחשים, ואם יודעים לטפל נכון, גם מעז יוצא מתוק.
 
הציונות הדתית, לעניות דעתי, הייתה מחלוצות האינטגרציה החברתית והחינוכית. במוסדות החינוך, בתנועת הנוער, במסגרות השירות הלאומי. אמונת המזרח – על נשותיה, מנהגיה, פיוטיה וערכיה – שזורה באופן הטבעי ביותר בפעילות השוטפת ובהווי היומיומי של תנועת האישה הדתית-לאומית.
 
היו שניסו לטאטא ולהסתיר, היו שניסו להדחיק ולהרחיק, אבל המציאות והזמן עשו את שלהם. השיח העדתי התמעט – אבל לא בגלל הסתרה, אלא בזכות השלמה. אני בעד לדבר בקול. לא תמיד אנחנו חייבים לומר רק את מה שנעים ונוח להשמיע, או לשמוע, אבל אם רוצים גם לעשות, אסור ששיקולי בחירות יחדרו לשיח הזה. כאן אין די בססמאות ובשלטי חוצות. כאן צריכים אומץ ציבורי, מתינות ואורך רוח, וגם מאמצים כנים – אנושיים ופוליטיים וחברתיים.

אריק איינשטיין ז"ל כתב ושר פעם: "הפצעים עוד לא הגלידו... אולי צריך לתת לזה עוד זמן". בתקופתנו יש כבר כל כך הרבה חידושים רפואיים, שלטעמי אפשר בהחלט לקצר גם את פרק הזמן הזה. 
הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"