אני מניח שאילו היה בית חרושת לייצור מדינות, ההזמנה הבאה בתור הייתה רשומה על שם העם הכורדי. כבר כמעט מאה שנים שהכורדים מנסים להשיג עצמאות, והנה דווקא עכשיו, בחסות המצב המטורף במזרח התיכון, הם קרובים לכך מאי פעם. מאז החל הדם להישפך ברחבי עיראק, ועריפת ראשים הפכה לספורט פופולרי בקרב אנשי דאע"ש, הכורדים מצאו את עצמם בפוזיציה שממנה אפשר, גם לא ביום בהיר, לראות מדינה עצמאית, שמתפרשת על שטחים שמעולם לא חשבו שיהיו ברשותם. מאז יוני 2014 הצליחו הכורדים להכפיל את שטח האוטונומיה שלהם ב־40.

את רוב השטחים כבשו ללא כל מאמץ. כל שנדרש מהם הוא להיות יותר אמיצים מהחיילים העיראקים, שפיתחו נטייה מוזרה לברוח כל אימת שראו באופק את הדגל השחור של דאע"ש. לתוך הוואקום שהותיר צבא עיראק במנוסתו, נכנסו אנשי הפשמרגה, הכוחות המזוינים של האוטונומיה הכורדית.
לקראת סוף יוני 2014 צוטט ברויטרס אחד מבכירי ממשלת האוטונומיה של כורדיסטאן בצפון עיראק אומר ש"דאע"ש נתנו לנו בשבועיים מה שנורי אל־מאליכי (ראש ממשלת עיראק לשעבר - ל"ד) נתן לנו בשמונה שנים". מהדברים הללו אולי ניתן להבין שהכורדים לא התאמצו, והמזל שיחק לטובתם, אבל זו טעות מרה, שכן אולי ההשתלטות על השטחים הייתה יחסית פשוטה, אבל לאחר מכן הגיע השלב השני והמסובך, שבו נכשלו העיראקים והסורים - לעמוד בגבורה מול המתקפות של דאע"ש ולשמור על הערים בשליטתם. ובזה הם עמדו בהצלחה.

בשלב מסוים הכורדים גם שינו טקטיקה ועברו מהגנה להתקפה על ערים שנמצאות בשליטת דאע"ש, כמו כובאני, בצפון סוריה. המתקפה על כובאני נחשבה למעין פיילוט, היות שהיה בה תיאום בין הכוחות הכורדים על הקרקע לכוחות האמריקאים שסייעו מהאוויר. הפיילוט עבר בהצלחה. מעל 700 גיחות הפצצה של חיל האוויר האמריקאי וחמישה חודשים של לחימה הובילו ל־26 בינואר, היום שבו הכריזו הכורדים כי השתלטו על כובאני, ושחררו אותה משליטת דאע"ש. הייתה זו הפעם הראשונה מאז החל ארגון הטרור לקצור שטחים בעיראק וסוריה, שמתקפה נגדו הניבה תוצאות בשטח. 
איך שאחי החורג נטע (אותו אני מכנה "הצפרדע") שמע על כיבוש כובאני, הוא שלח לי הודעת טקסט חגיגית. "יום היסטורי!", כתב, "כובאני, סטאלינגרד המודרנית, שוחררה!". בתגובה שאלתי אותו אם לדעתו זה מקרב את הכורדים עוד יותר למדינה. הצפרדע מביא עמו, נוסף לכרס בירה, גם ידע עצום בתולדות המזרח התיכון. ההתמחות שלו היא היסטוריה, ואוניברסיטת בן־גוריון היא הביצה שטיפחה צפרדע כמוהו. "אם הם לא יקלקלו את זה עם הפיצולים הפנימיים שלהם, זה בדיוק מה שהולך לקרות", השיב ומיד שלח הודעה נוספת: "אתה יודע שאפשר לנסוע לעיראק הכורדית? קראתי יומן של מישהי שעשתה את זה". לא היססתי. מיד שלחתי הודעה בחזרה: "אם כך, אי אפשר לפספס את ההיסטוריה, חייבים לנסוע כמה שיותר מהר לעיראק, למדוד דופק למזרח התיכון". 
האפנדיציט של טורקיה
"מה יש לכם לחפש בדיארבקיר?", שאלה הבחורה מביקורת הדרכונים בשדה התעופה באיסטנבול, לאחר ששמה לב שכרטיסי הטיסה שלנו כוללים טיסת המשך לעיר במזרח טורקיה, ליד הגבול העיראקי. בלי לחשוב פעמיים קרקר הצפרדע באנגלית ש"אנחנו חובבי אבטיחים גדולים. כל אחד מאיתנו מגדל אבטיחים באופן פרטי ובאנו לבדוק את העיר לקראת פסטיבל האבטיחים השנתי". הבחורה לא אמרה דבר. היא הסתכלה עלינו עוד כמה שניות בפנים מודאגות והחתימה את הדרכונים. "מה אתה רוצה? דיארבקיר ידועה בפסטיבל האבטיחים שלה", אמר לי הצפרדע לאחר שניחש שארצה לדעת מאיפה הביא את התשובה ההזויה. 
האמת היא שרק לאחר שקבעתי את מסלול הנסיעה לצפון עיראק, הבנתי שהנקודה שבה תכננתי לבלות את הלילה הראשון במסע (בשל היותה העיר הגדולה הכי קרובה לגבול עם עיראק) היא יעד לא פחות חשוב בניסיון להבין את העם הכורדי. דיארבקיר נחשבת ל"עיר הבירה" של 15 מיליון הכורדים שיושבים במזרח טורקיה. כמי שאמורה להיות המרכז של ציבור גדול, היא עצומה בגודלה, ומאכלסת 1.3 מיליון תושבים, רובם המובהק כורדים. רק כשנחתנו בשדה התעופה המתפורר, והבחנו בכך שהמקום מפוצץ בשוטרים חמושים ברובים עם מחסניות ב"הכנס", התחלתי להבין לאן הגעתי. "אפילו אצלנו במדינת הפיגועים", אמרתי לצפרדע, "לא תראה כזו אבטחה בשדות התעופה, זה מדאיג". 
כשיצאנו משדה התעופה התנפלו עלינו שני ילדים בבגדים מרופטים, והושיטו את ידם כמבקשים נדבה. הם עשו את זה בסוג של אגרסיביות שלא הכרתי. לא היה אפשר לסרב. הם אומנם היו ילדים קטנים, אבל עדיין נתנו את ההרגשה שעדיף לך לתת להם כמה מטבעות מאשר לעצבן אותם. הבטתי סביב והבנתי את מה שהתחלתי לעכל עוד בטיסה: אנחנו הלא־מקומיים היחידים בסביבה. גם העובדה שלא היה נהג מונית אחד שידע יותר משתי מילים באנגלית, חיזקה את הדיאגנוזה המצערת שאנחנו תיירים בשטחי הפקר תיירותיים. פתאום הבנתי למה הבחורה בביקורת הדרכונים הופתעה לראות שאנחנו ממשיכים לדיארבקיר.
המזל הוא שמראש בחרנו ללון במלון ששייך לרשת מוכרת, וכל מה שהיה עלינו להגיד לנהג המונית הוא את המילה "הילטון". הבטתי מהחלון ועברה בי צמרמורת. נשקפה אלי מציאות שלא באמת האמנתי שקיימת איפשהו. "עכשיו אני מבין למה המלון היה זול", לחשתי לצפרדע. "כמה הוא עלה?", הוא תהה. "לילה אחד לשני אנשים, כולל ארוחת בוקר - 139 לירות טורקיות, שזה בערך 220 שקל. ולהזכירך, אנחנו מדברים על מלון 'הילטון'". "וואו", השיב הצפרדע, "עותק חוקי של קלטת הסקס של פריס הילטון עולה יותר". לא צחקתי. הייתי מצומרר מדי מהמציאות שנראתה מבעד לחלון המונית. 
ברחובות שוטטו תרנגולות. ילדים יחפים שיחקו כדורגל בין חורבות של בתים. ואז ברגע אחד הגענו לכיכר שסידרה לנו מופע ראווה - נגמ"ש, עם כל מיני מצלמות פנורמיות מוגנות ברשתות ועמדת ירייה מאיימת במיוחד, חצה את הכיכר באטיות, ומיד אחריו הגיח נווד, שחצה גם הוא את הכיכר עם עדר צאן שהלך אחריו. בזמן שהמונית המתינה בסבלנות לנגמ"ש ולעדר הצאן, חשבתי לעצמי שרק לפני שעתיים עדיין הייתי בשדה התעופה באיסטנבול בחיק המודרניזציה, מתלבט באיזו רשת מסעדות מזון לאכול, ועכשיו אני במקום הכי מנותק שיצא לי להיות בו בימי חיי. מין מקום שאתה לא יודע אם המציאות שלו היא זו שאחרי המלחמה או זו שמהווה סיבה לצאת למלחמה. באותם רגעים עוד לא ידעתי, אבל בימים שלאחר מכן אני אשמע את אותה הטענה מכל כורדי טורקי שאפגוש - טורקיה יודעת להשתמש במשאבים שיש במזרח המדינה, אבל לא יודעת להחזיר לאזרחים שגרים באזור. 
בכניסה ל"הילטון" קיבלו אותנו גלאי מתכות ושני מאבטחים שעשו עלינו חיפוש. בתור ישראלי שגדל תחת אימת הפיגועים, לא חשבתי שייצא לי להיות במקום יותר מוקפד מבחינת אבטחה. "טוב, זה כבר מוגזם", אמרתי לצפרדע אחרי שעברנו את גלאי המתכות. "וזה כבר באמת מוגזם", המשכתי אחרי שעלינו לחדר שלנו בקומה השישית וגיליתי שהנוף הנשקף הוא בסיס צבאי, ושאני מצליב מבט עם שומר חמוש באחד ממגדלי השמירה של הבסיס.
הצפרדע לא נראה מוטרד. הוא הוציא בחגיגיות שקית עם רחת לוקום שקנה איך שנחתנו באיסטנבול, שלף קוביות ואכל אותן בתשוקה, ובמין שלווה שאינני יודע מהיכן ייבא אותה. איך אפשר להיות רגוע במקום שיש בו כל כך הרבה מתח באוויר? המשכתי להביט עליו עד שלבסוף, אחרי שחיסל רבע שקית, הוא אמר לי בטון פדגוגי: "ליאור, אתה חייב להבין משהו. אם הצבא והמשטרה יוצאים מפה, סביר להניח שתוך חצי שעה האזור כולו יהפוך לסוג של מדינה כורדית חדשה. כל בסיס שאתה רואה כאן, כל נגמ"ש וטנק ברחוב, וכל שוטר חמוש ב־M־16, הם הצהרה של המשטר הטורקי. כל זה נועד לגרום לך לא לשכוח מי כאן הבוס ומי שולט בעניינים. רוצה רחת לוקום?".
"לא, תודה", אמרתי, הסטתי את הווילון והסתכלתי מהחלון על הנוף המלוכלך שנפרש מולי. בנימה פואטית אמרתי לו: "הגענו לאפנדיציט של טורקיה". 
קבב עם אידריס
אף על פי שתכננו להישאר במלון ולנוח לקראת נסיעת האוטובוס הארוכה (שמונה שעות) למחרת לאירביל, בירת החבל האוטונומי בעיראק הכורדית, הרעב שלח אותנו לכיכר המרכזית של דיארבקיר לחפש מה לאכול. ירדנו ללובי וביקשנו מהפקיד עם האנגלית המינימלית להזמין לנו מונית, ולהגיד לנהג שייקח אותנו למרכז העיר. "האמת היא שיש לנו מזל", הכריז הצפרדע, "גם בטורקית אומרים מרכז. זו אותה המילה".
בהתחלה עלולים להרים גבה לנוכח העובדה שאנשים כאן לא יודעים אנגלית, אך כשחושבים לעומק, זה לא מפתיע, שכן אם מישהו פה יודע אנגלית זו השפה השלישית שלו. הכורדים מדברים זה עם זה בכורדית מתוך עיקרון. כשאין להם ברירה הם עוברים לטורקית. במשך שנים אסור היה להם לדבר כורדית, זה היה נגד החוק, ולכן נדמה שהכורדים מאוד אוהבים לשוחח זה עם זה.
"מרכז", הכריז הנהג שלקח אותנו מהמלון. מצאנו את עצמנו בכיכר גדולה וסואנת, כשממולנו החומות השחורות של העיר העתיקה של דיארבקיר.  
"שמע", אמר לי הצפרדע בעת שהלכנו ברחובות, "אי אפשר להתעלם מזה שמה שקורה כעת במזרח התיכון, הוא השינוי הכי גדול שהאזור ידע מאז מלחמת העולם הראשונה והסכמי סייקס־פיקו. בכל יום דאע"ש משנים את המציאות. הקצב שבו דברים קורים הוא מטורף, והכי מעניין אותי זה איך ייראה המזרח התיכון בסיום הקונצרט של דאע"ש".
 

הטרמינל בקורדיסטאן הטורקית. צילום: נטע בר

 
"כן, ומה שהכי מעניין בקונצרטים זה מי ינגן את התו האחרון", השבתי.
"שנייה, בוא אחרי", הכריז הצפרדע והוביל אותי אחריו בסמטה צדדית, שבסופה היה מנגל גדול ומאחוריו הסתתרו שולחנות וכיסאות, סביבם ישבו אנשים ואכלו שיפודי קבב - המאכל שפחות או יותר מסכם את כל המטבח הכורדי.
התיישבנו ליד אחד השולחנות. כשהגיע המלצר גילינו שמצוקת האנגלית מחריפה. אפילו את המילים "יס" ו"נו" הוא לא הכיר. בשולחן מאחורינו ישבו כמה צעירים שקלטו את קשיי התקשורת, באו לשולחן שלנו והציעו לתרגם למלצר את מה שאנחנו רוצים להזמין (לא שזה קשה, כי השאלה הקולינרית מסתכמת באיזה סוג של שיפוד קבב אתה רוצה). אחרי שהם עזרו לנו להזמין, הצענו להם לשבת איתנו. הם נענו. הדבר הראשון שהם עשו לאחר שהתיישבו לידנו, זה לברר מה לעזאזל אנחנו עושים כאן. התפללתי שהצפרדע לא יתחיל עם עניין פסטיבל האבטיחים. למזלי, הפעם הוא הלך על סיפור יותר פשוט. "אנחנו חובבי הרפתקאות טבע", הסביר להם, "מחר נמשיך לימת ואן היפה בשביל לראות את ההשתקפות האקזוטית של שמי טורקיה על פני המים הצלולים". אין ספק, הדבר היפה בצפרדע זה שברגעי האמת הוא הופך למשורר.
ביררנו איתם מהיכן הם ובני כמה. כולם היו בשנות ה־20 לחייהם, ילידי דיארבקיר. המשכנו לפטפט, וכשהרגשנו בנוח, העזנו לשאול אם הם היו רוצים להתנתק מטורקיה ולהיות מדינה כורדית עצמאית. עניין אותנו לראות אם הממד הלאומי הכורדי קיים גם אצל הדור הצעיר. הם לא חשבו פעמיים ואמרו "החלום שלנו זה כורדיסטאן עצמאית".
לקראת סיום, כשקיבלנו את החשבון, ביקשתי מאידריס, אחד משלושת המקומיים, לשאול את המלצר מהיכן הוא. עניין אותי אם גם הוא יליד המקום. אידריס דיבר איתו ויכולתי לזהות את המילה "כובאני" בשיחתם. "קוראים לו איבון והוא הגיע לכאן מכובאני לפני חצי שנה", הסביר לי אידריס, "היה שם הרבה בלגן ולא הייתה לו ברירה". רציתי לבקש מאידריס שיברר איתו אם הוא היגר לכאן עם משפחתו או לבדו, אבל ויתרתי, הבנתי שהתשובה שלו עלולה להעציב אותי יותר מדי ולא רציתי לקחת את הצ'אנס.
לפעמים יש יריות
למחרת ב־11:00 היינו בתחנה המרכזית של דיארבקיר, שילמנו על שני כרטיסי נסיעה לצפון עיראק ועלינו לאוטובוס מהודר למדי שמותאם לנסיעה ארוכה של שמונה שעות. באוטובוסים מהסוג הזה ישנם שני אנשי צוות בנוסף לנהג, שמטפלים בנוסעים. אחד מהשניים היה סוואן, צעיר כורדי שיודע אנגלית לא רע בכלל בזכות החברה ההונגרייה שלו. דיארבקיר־אירביל הוא קו כורדי גאה. הנוסעים בו הם כמעט תמיד כורדים. אני אומר "כמעט", כי לעתים עולים לנסיעה אנשים לא ברורים, כמוני וכמו הצפרדע.

 מעבר הגבול בין טורקיה לכורדיסטאן העיראקית. צילום: נטע בר


אני שואל את סוואן לגבי תוואי הנסיעה, כל כמה שעות עוצרים, והוא עונה לי שכל שעה וחצי בערך. בנוסף, הוא מסביר לי שנכון ש"מבחינה רשמית" הנסיעה אורכת שמונה שעות, אבל זה יכול להיות יותר, כי אף פעם אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח לעבור את הגבול העיראקי. "לפעמים יש יריות, ודברים יותר קשים מיריות שקורים בתוך עיראק, ואז לוקח יותר זמן לעבור את הגבול", הוא מסביר לי. "המזל הוא שלאחרונה בעיראק די רגוע. בסוריה יש יותר בלגן".
אנחנו ממשיכים לדבר והוא מסביר שהחיים בדיארבקיר קשים, יש אבטלה גדולה וקשה למצוא פרנסה. אני שואל אותו מדוע לא יעבור לגור באיסטנבול, שם בטוח יש יותר עבודה. "בחיים לא אלך לשם", הוא אומר לי, "אני לא טורקי, אני לא שייך לשם".
לפתע אני שם לב למחזה משונה בצד הדרך - קבוצת אוהלים לבנים וגדולה למדי. "מה זה?", אני שואל את הצפרדע. "מה זה? זה המזרח התיכון גרסת 2015, מחנות פליטים", הוא מבהיר. פתאום אני מבין שאיבון, המלצר שנמלט מכובאני, הוא בר מזל. יש לו עבודה ומקום בדיארבקיר. הוא לא מוטל בתוך אוהל לבן בצד הדרך.
כל כמה קילומטרים המחזה חזר על עצמו - קבוצת אוהלים לבנה, ותמיד אחריה בסיס צבאי. הנוף מהאוטובוס מגיש לך רצף בלתי נגמר של מחנות פליטים ובסיסים. האם יכולה להיות מציאות נפיצה מזו? ככל שאנחנו מתקרבים לגבול, אני מרגיש את המתח עולה. בסך הכל, לקחנו סיכון לא קטן כשהגענו לכאן. לי יש דרכון בריטי, אבל הצפרדע חמוש רק בדרכון ישראלי. זה כמעט בלתי אפשרי להבין אם אפשר להיכנס לעיראק הכורדית עם דרכון ישראלי. כשחוקרים את הנושא, מגלים שמבחינת הרשויות הכורדיות דרכונים ישראליים הם לא "מחוץ לתחום". מבחינה רשמית, החוק קובע שבתור ישראלי אתה יכול להגיש ויזת תייר לכורדיסטאן, רק שאת הבקשה אמורים להגיש בשגרירות עיראק, מה שיוצר פרדוקס מטורף. כשממשיכים לחקור, ומבצעים גיחה ליו־טיוב, מגלים שישראלים רבים כן מבקרים בעיראק הכורדית. מסתבר, אפילו, שתל אביב־אירביל הוא ציר עסקי די תוסס.
רוב המקורות שאיתם דיברתי לפני הנסיעה הבהירו שאפשר לקבל ויזה לעשרה ימים עם דרכון ישראלי במעבר הגבול הכורדי, אבל היה גם מישהו שהתעקש להגיד לי שזה כבר לא ככה, שהקומבינה לא עובדת יותר, שלאחרונה חלה התקרבות בין האיראנים לכורדים על רקע האיבה לדאע"ש (האיראנים מחמשים את הכורדים בנשק ובציוד צבאי). אחת הטענות שהאיראנים העלו נגד הכורדים היא שהם נותנים לישראלים להסתובב בשטח, ואנו מנצלים זאת כדי לרגל אחרי איראן, שכנתם מצפון. מאז, כך הוסבר לי, נגמרה מדיניות המעברים הפתוחים. שקלתי את כל האופציות ובסוף החלטתי שישנה רק אפשרות אחת: ללכת לשם ולבדוק את זה בעצמי. רק כך אפשר להבין דברים במזרח התיכון המשוגע הזה.  
ברוכים הבאים לעיראק
האיש המשופם שהחזיק את הדרכונים שלי ושל הצפרדע יצא מהתא שלו, נעמד ליד הדלת, השקיף על האנשים שעמדו בתור להחתמת הדרכונים מתחת לשלט האלקטרוני שבישר "Welcome to Iraq-Kurdistan Region", וצעק משהו בערבית. מישהו ענה, המשופם אמר לו משהו והצביע עלינו. עכשיו הבחור צעד אלינו והסביר לנו באנגלית עם מבטא ערבי כבד, שהוא הולך לתרגם את הדברים של האיש המשופם (שהיה, די ברור מההתנהלות, האחראי על העניינים). "זה שיש לו הדרכון הבריטי יכול להיכנס, אבל יש בעיה עם הדרכון הישראלי", אמר, "אם היה כתוב בדרכון הישראלי שמקום הלידה של בעל הדרכון הוא בשטח של כורדיסטאן העיראקית, אפשר היה להכניס אותו, אחרת אין כניסה לישראלים בלי ויזה מסודרת". הכורדים, כך הסתבר לנו, מכבדים טיולי שורשים. הם לא יגידו לא לבן המקום שרוצה לבוא לפשפש בזיכרונות. 
לי היה ברור שזה סוף המסע. שמכאן, 20 מטר בתוך עיראק, אנחנו לא ממשיכים. הצפרדע ניסה עדיין לנהל משא ומתן עם המשופם דרך המתרגם, עד שבחור לידנו פנה אלינו ואמר בטון אישי "אפילו לי עושים בעיות, אז לכם מישראל בטח שיעשו בעיות".
"מה זאת אומרת עושים לך בעיות? מאיפה אתה בא?", הסתקרן הצפרדע.
הבחור נופף בדרכון שלו ואמר: "סוריה". 
אחרי חצי שעה של המתנה ליד עמדת ביקורת הדרכונים, יצא המשופם עם הדרכונים שלנו וסימן לנו לבוא אחריו. הוא העביר אותנו לידי שוטר כורדי, שציווה עלינו להיכנס למכונית טנדר משטרתית. לאחר מכן נכנס גם הוא לרכב, התיישב מאחורי ההגה והתחיל לנסוע לכיוון שממנו הגענו. אחרי שעברנו את המחסום העיראקי, הוא עצר בצד וסימן לנו לצאת ולקחת את התיקים שלנו.
כבר היה מאוחר, 22:00 בלילה, מאוד קר, מאוד חשוך ומאוד מבלבל. "אני עוד אחזור, זה לא הסוף", שאג הצפרדע לאוויר בזמן שהניף את ידו הימנית, כאילו היה מנצח של תזמורת שקיימת רק אצלו בראש.
"נו באמת, זה נראה לך הדבר הכי חשוב לעשות עכשיו?", שאלתי. סדר העדיפויות של הצפרדע תמיד היה בעייתי.
לא הייתה לנו ברירה אלא לתפוס טרמפים. להפתעתנו מיד עצרה לידנו מכונית מסחרית לבנה, ובתוכה ארבעה טיפוסים כורדים, שכל ניסיון לתאר אותם יביך אותי ואת הנייר. כל דבר בהוויה שלהם היה מוגזם. גם הם לא ידעו אנגלית, אבל לפחות הבינו כשאמרתי את שם העיר הסמוכה לגבול, סילופי. 
רבע שעה אחר כך ירדנו אני והצפרדע באמצע סילופי וחיפשנו מלון. חצי שעה שוטטנו ברחבי העיר עד שראינו ממולנו את השלט הגואל: "גראנד סילופי הוטל". בזמן שפקיד הקבלה תקתק נתונים במחשב, הגיח מאחוריו אדם והציץ בדרכונים שלנו בעניין רב. "מאיפה אתם? מישראל?", הוא שאל אותנו.
"כן", השבנו.
"אם ככה, או שאתם סוכני מוסד או שאתם עיתונאים, אחרת אין לי מושג מה אתם מחפשים פה", אמר.
"אנחנו נראים לך כמו סוכני מוסד?", שאל הצפרדע בחיוך, "תסתכל עלינו טוב, אנחנו נראים לך כמו אנשים שמסוגלים לרגל, או כמו אנשים שמישהו ייתן להם לרגל?".
הוא הסתכל עלינו ובחן אותנו כמו שצריך. "האמת היא שאין סיכוי שמישהו ייתן לכם להיות מרגלים", הוא קבע. ובצדק. "בכל מקרה, ברוכים הבאים, שמח שאתם כאן". 
האיש הזה, שענה לשם פיראט, הוא הבעלים של המלון. מאז שדאע"ש עלו לכותרות, התיירות צנחה וכמעט לא מגיעים מבקרים למלון שלו. שאלתי אותו אם הוא לא מפחד שזה יימשך. הוא הסביר לי שהוא רגוע, כי האירועים בכובאני היו פורצי דרך, שמה שעשה את ההבדל זה שטורקיה העלימה עין מהתנועה על גבולה, ונתנה לאנשי המחתרת הכורדית להיכנס לסוריה ולהשתתף בקרבות לצד הפשמרגה והחמושים הכורדים הסורים במין קואליציית כורדים לוחמנית. "האחדות שלנו, זה מה שעשה שם את ההבדל", אמר, "כשאנחנו ביחד, אי אפשר לעצור אותנו".
אחרי שהתמקמנו בחדר המלון שהשקיף- הפלא ופלא- על בסיס צבאי התיישבתי על הכורסא שליד החלון, פתחתי את האייפד והתעדכנתי בנעשה בעולם. באופן הרמוני למדי באחד האתרים כיכבה ידיעה על כך שהנשיא הכורדי בראזני אמר שלא משנה מה השטחים החדשים של האוטונומיה הכורדית שנכבשו הם כעת חלק בלתי נפרד מהאוטונומיה הכורדית. "הגבולות של סייקס-פיקו כבר לא רלוונטיים", הוא אמר, "יש גבולות חדשים לעיראק ששורטו בדם שלנו".

 בצד השני של החידקל 

"זו נראית לי הבחירה הכי הגיונית", אמרתי והצבעתי לכיוון הביתן של חברת האוטובוסים "Cizre Nuh" בתחנה המרכזית של סילופי. "בפעם האחרונה שאמרת על משהו שהוא נראה לך כמו הבחירה הכי הגיונית זה היה על אהוד ברק ב-'99", השיב הצפרדע, "אני מקווה שהנסיעה הזו תיגמר יותר טוב מהקדנציה של ברק".
 
אני מניח שהבעיות התחילו כששמנו לב שעל אף שאנחנו נמצאים על אוטובוס שאמור להגיע בחזרה לדיארבקיר, הוא נוסע בדרך שונה מזו שבאנו בה.
"שמע, אני חושב שזו סוריה", אמר הצפרדע והצביע מבעד לחלון, "אם אני לא טועה הנהר הזה זה החידקל וכל מה שאתה רואה אחריו זה סוריה".
 
אין דבר שיותר מבהיל אותי מהשם המפורש "סוריה". כמה שאני סקרן ואני מוכן להרחיק לכת ולהגיע למקומות האפלים ביותר במזרח התיכון לסוריה אני לא מוכן להתקרב (אני מוכן רק אם אני מגיע לשם כחלק מכוח לוחם, הפשמרגה, ה-YPG, ה-PKK, הנחתים האמריקאים, הכוחות הקנדיים או מה שזה לא יהיה- רק שיהיה עם כוח אש רציני).

כל אותם עיתונאים בכתום שראשיהם נערפו בחסות המדינה האיסלמית- נתפסו בסוריה. המדינה הזו כיום היא בית קברות לעיתונאים. בעצם לא רק לעיתונאים, המדינה הזו כיום היא בית קברות, נקודה.
 
התחלתי להזיע. המרחק בין החידקל לכביש עליו נסענו היה לא יותר משלושה מטרים- ולמעשה, הנהר הזה, היווה את הגבול. בחלק הזה החידקל הוא לא הנהר המפואר שהוא הופך להיות באזור מוסול ונדמה שאפילו אבוב זה כלי שיט מספיק משוכלל בשביל שתוכל לחצות איתו את הנהר. מכיוון שגם המרחק בין עמדות השמירה על הגבול מהצד הטורקי היה די גדול, כל המראה הזה יצר תחושה מלחיצה שבכל רגע גדוד של דאע"ש יכול להגיח מהאופק ולחצות את הנהר לכיוונך. בנוסף, מדי פעם בשמיים הגיחו כלי טיס, חצו את מהירות הקול והפחד, ונתנו תחושה שהפכת לניצב ב"אפוקליפסה עכשיו".
 

נהר החידקל ובצדו השני, סוריה. צילום: נטע בר
 
אולם זו הייתה רק ההתחלה, כי מהר מאוד גילינו שהשם של חברת האוטובוסים לקוח בעצם משם העיר (צ'זיר- Cizre) שמשמשת כבסיס החברה, ושבדיוק בעיר הזו אנחנו אמורים לרדת ולחכות שעה וחצי במסוף האוטובוסים ואז לעלות על אוטובוס אחר שייקח אותנו בחזרה לדיארבקיר.
 
איך שירדנו מהאוטובוס הלכתי לקיוסק הצמוד למסוף האוטובוסים לקנות סיגריות וכשסימנתי למוכר בידי כמה עולה קופסת הניקוטין הוא השיב לי בערבית. זה היה מוזר. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ערבית במזרח תורכיה. הכורדים עצמם מדברים איתך או בכורדית או בטורקית. הערבית נמצאת מחוץ ללקסיקון שלהם.
 
אחרי ששילמתי על הסיגריות מצאנו בית קפה קטן ליד מסוף האוטובוסים והתיישבנו בו. סיפרתי לצפרדע שהמוכר בקיוסק דיבר איתי בערבית והוא אמר שמשהו כאן מרגיש לו לא נכון.

למרות שכבר הרגשנו די בנוח במזרח טורקיה והרשנו לעצמנו לספר לאנשים שאנחנו מישראל, אמר לי הצפרדע לא לציין את זה בפני אף אחד כאן. ובאמת כשניגשו אלינו כמה מקומיים וניסו לפתח איתנו שיחה נתתי לצפרדע להוביל את השיחה והוא בכוונה קשקש כל מיני מילים במה שנשמע כמו גרמנית- רק בכדי לגרום לקצר מהותי בתקשורת שימנע כל חילופי מילים איתם. ברגעים בהם אני לא בטוח בעצמי ובנעשה סביבי אני נותן לצפרדע להוביל. פעם אחר פעם הוא הוכיח שעוד לא נולדה הביצה- טובענית ובוצית ככל שתהיה- שהוא לא יודע להוציא אותך ממנה.
 
"קרא את זה", אמר לי הצפרדע אחר-כך, כשסיימנו את ההמתנה המפרכת ועלינו על האוטובוס לדיארבקיר. הוא הגיש לי את האייפד שהיה פתוח על כתבה בוואלה מאת אמיר תיבון (מה-28 ביוני, 2014) בה הוא כתב מפורשות: "שני עיתונאים טורקים ששוחחתי איתם לפני היציאה לדרך, המליצו בחום לוותר על צ'זיר, בגלל ריבוי הפעילים הקיצוניים שהתנקזו לסביבות העיר. בעבר היא נחשבה למעוז של ארגון הטרור הכורדי  PKK, כיום היא נקודת מעבר של פעילי גי'האד. אזהרות דומות השמיע באוזניי איש עסקים טורקי, במהלך הטיסה לאזור הגבול. ואכן, מכל עיירות הגבול, זו העיירה שבה אפשר היה לזהות, בקלות, הכי הרבה סלפים... בחודשים האחרונים, הכורדים לאורך הגבול רותחים מהעובדה שהסלפים מסתובבים שם חופשי, וחוצים פעם אחר פעם מטורקיה לסוריה או עיראק ובחזרה..."
 
כשסיימתי לקרוא את הכתבה הוא פתח לי באייפד כתבה נוספת וחתם באותו ציווי: "קרא". הפעם זה היה טקסט באנגלית בו נכתב על כך שהעיר הזו- בגלל שהיא ממש על הגבול הסורי (הדי פרוץ, יש לומר) הפכה לנקודה פופולארית ביותר בשביל פעילי דאע"ש שמעוניינים להעביר נשק או פעילים (או שניהם) לתוך סוריה. "כיום זהו המקום המסוכן ביותר בתורכיה", נכתב שם.
"שמע, זה סוג של נס שיצאנו מהעיר הזו", אמר הצפרדע.
"אני לא מאמין בניסים", הצהרתי, "אבל לעומת זאת אני מאמין בשנ"צ". הזזתי את משענת הכיסא לאחור, עצמתי עיניים ונרדמתי.