בגיל 8, באחד הבקרים השגרתיים בבית הספר, נכנסה לכיתה גלית, המורה שלנו, והודיעה שאמא של אחד הילדים הלכה לעולמה, ככה פתאום. כששאלנו מה פשר הדבר, אמרה שהאם נפטרה ממחלה בשם סרטן, וכדאי שנלך לנחם את הילד העצוב, אולי נביא לו קצת ממתקים, אולי נצחיק אותו ואולי ננסה להפיג את הבדידות שלו.
 
כך היה, במשך כמה שבועות, כל אחר הצהריים קבוצת ילדים אחרת יצאה אל ביתו של אותו הילד והעבירה לו קצת את עצבו הפתאומי והכואב. גם אני הייתי באחת הקבוצות האלו. אני זוכרת שקיבלתי מאבי כמה שקלים ואת ההוראה - “אל תהיי עצובה, תספרי לו בדיחות ותקני לו ממתקים".
 
כשנכנסתי אל ביתו, קיבל אותי אביו. הוא היה הגבר הכי יפה שראיתי עד כה. טוב, הייתי בת 8, זו לא חוכמה. אבל אני זוכרת שהרגשתי תחושה מוזרה אל מול האב הגבוה, בעל השיער הבלונדיני ועיני התכלת. “מה שלומך, מרסל?", שאל. ואני, שהייתי שקועה בניסיונות לפענח את תחושתי הלא מוכרת אליו, הגשתי את שקית הממתקים ורצתי לחדרו של בנו.
 

ביזארי, אה? ילדה בת 8, שחשה תשוקה לגבר בן 30 וכמה, מבלי שהיא יודעת מה פירושה של אותה תשוקה ומאיפה היא מגיעה.
 
אחר כך, בדרך הביתה, דמיינתי אותו לעת ערב מתיישב ליד פסנתר הכנף הגדול בביתם ומנגן מנגינות עצובות, דמיינתי אותו עומד בחלון ומחכה שאשתו המנוחה תשוב, ודמיינתי איך היא שבה והם מתחבקים. פה עצרתי, כי לא העזתי לדמיין יותר מחיבוק.



 
אחר כך, בגיל 10 או 12, פנטזתי על ריצ'ארד גיר, על יו גרנט, על קווין ספייסי. הייתי מבקשת מאמא שלי אישור לראות איתה את ערוץ הסרטים, ובכל נשיקה, הרגשתי איך צמרמורת באה אל גופי. כשהיו אלה סרטי נוער, ונשיקות של אהבות ראשונות בין נער לנערה, שום תחושה לא הייתה באה אלי, הייתי נותרת קפואה ומשועממת. אולי כבר אז נחתה עלי ההבנה שלעולם לא אמשך לבני גילי, גם לא לעשור מעלי. לשני עשורים, אולי, כן. 
 
לא, זו לא תסמונת אב, אין לי אף חסך וכבר ניסיתי לצאת עם בני גילי, אבל זה לא עובד לי. המגע לא אותו מגע, השיחות אינן אותן שיחות, והגעגוע שונה בתכלית.
 
כמה פעמים ניסיתי לעטות על עצמי מסיכות כאלו ואחרות, הכל בשם זכות האהבה הראשונה. ניסיתי לצאת עם בני כיתתי, כדי שאוכל להתהדר ולהגיד “כן, יש לי חבר". ניסיתי להכיר בני זוג במועדונים, להמשיך לדייט רומנטי בחוף הים, ולעשות כאילו לא ראיתי כשהם חיפשו כסף לטיפ.
 
בסוף כל דייט אפילו נתתי להם לנשק אותי, כמה פעמים. גם גופי נעתר אל גופם, אבל הרגשתי כמו אפוטרופוסית, הרגשתי כמו פרויקט פר"ח, לא הצלחתי, גם לא כשהם היו גדולים ממני בעשור.
 
אלו בעלי השיער המלבין, מדפי הספרים בבית, היין הטוב. אלו שראו עולם, בעלי הסיפורים. אלו שיודעים לענג אישה עוד לפני שחושבים על תשוקתם שלהם. אלו אוהבי הקימורים הנשיים. אלו שילמדו אותי ואולי קצת יחנכו, כן, כנראה שזה הטיפוס שאליו אני נמשכת. לאלו היכולים לגלות לי דבר או שניים. כשאני מביטה בעיניו של אדם, אני מחפשת את העייפות, זו שתעיד על ניסיון החיים, ועל הכאבים והאושר שהתערבבו איתם, והביאו את המבט שבו הוא בוחן אותי.
 
אני יודעת שזה מגוחך ולא ריאלי. מה לילדה בת 25 ולגבר בן 45 או 50? הלא בשבילו זו מציאה, זה טיפוח אגו של ממש. ובשבילי? בשבילי זו בושה. מה, אני מחפשת שוגר דדי? ספונסר? מה חסר לי? 
 
החיים האלו לא קלים. זה לא קשר חדש המביא איתו פרפרים אל בטני וסיפורי אהבה על מוחי. אלו קשרים קשים, קשים מאוד. בדרך כלל הם מגיעים בפרק ב', מאחוריהם כבר ילד או שניים, גירושים יפים או פחות וחוסר חשק משווע להחליף עוד פעם טיטולים, ולקנות עוד פעם ילקוטים.
 
ואני, עם כל ההתפלספות שלי נגד המונוגמיה, בסתר לבי, כבר יודעת בדיוק איך תיראה שמלת הכלה שאלבש בחתונתי. הם, בדרך כלל, מגיעים כשהם אחרי הרעש, מחפשים שקט, אישה שיוכלו לשתות איתה יין ולדבר איתה חצי לילה, ובחצי השני לאהוב אותה לאט וטוב, לא בסערה.

ואני, עם כל האהבה שלי ליין, רוצה פחות ממנו ויותר מן הסערה. 




 
כל כמה ימים הפייסבוק שלי מספר על בת שכבה אחרת שלי שמאורסת, שהתחתנה, שילדה את ילדה הראשון.
אם לא חתונה, אז טיול גדול יחד עם בן זוגה.
אם לא טיול גדול, אז מעבר לבית משותף.
וכל הזוגות בני אותו הגיל, וכולם נראים רעננים ומחויכים, וכיף להם. נראה שכיף להם כמו שרק באמצע שנות ה-20 יכול להיות כיף.
אז למה לי לא? 
מה שונה בי?
 

 
אני מפחדת שיום אחד אזייף, שהרצון שלי באמהות ובמשפחה יאפיל על תשוקותי, ואכנע. אצא לדייט עם בחור בן 30, נלך לאיזה בר בנווה צדק. הוא ישאל אותי על תחביבי, יעשה כאילו הוא יודע לקרוא בכף היד שלי ויספר על התואר שהוא עוד מעט מסיים.
שבועיים אחר כך יבוא לארוחת ערב אצל אמי, וחצי שנה אחר כך נעבור לגור יחד.
אני מפחדת שאעצום עיניים כשיבוא אלי, מפחדת מהלילות האלה, לא רוצה לשקר, לא רוצה להיכנע לברירת המחדל. 
מפחדת לזייף צחוק כשיספר בדיחה, ולשנוא אותו על לא עוול בכפו, כאילו הוא אשם בכך שהתפשרתי.
כן, מזה אני הכי מפחדת, מהפשרה.



 
לא מזמן הלכתי אל הקוסמטיקאית שלי בחולון, וככה, פתאום, פגשתי את אביו של אותו הילד מתחילת הטור. הוא לא זיהה אותי. אני זיהיתי אותו.
חייכתי אליו, הוא חייך אלי חזרה ושאל “אנחנו מכירים?". 
עיניו כבו, לצדן צצו סדקי זקנה והוא רזה המון. הוא כבר לא הבחור היפה שהיה. השנים הניחו עליו כמה צלקות.
“כן, אני מרסל, הייתי עם הבן שלך בכיתה", עניתי.
הוא עשה כאילו הוא מזהה, ידעתי שהוא לא. גם לא היה לנו על מה לדבר יותר מדי, אז הבטנו בשתיקה זה על זה לכמה שניות שנדמו כנצח, והמשכנו בדרכנו.
אחר כך הסתובבתי לראות את הליכתו, גם הוא הסתובב, ושוב מבטינו הצטלבו.
חשקתי בך, כבר בגיל 8, ופתאום עכשיו, חמלתי עליך.
ואם לא אתפשר, אולי כך יהיה? 
אם אלך עם האמת שלי, אצא עם גבר שגילו כפול משלי, מגעו יודע ומבין, וניסיון חייו ילמד אותי על עצמי יותר מששיערתי, מה יקרה לאחר עשר שנים?
גם הוא יאבד מקסמו? תשוקתי אליו תתפורר כמו שנותיו? 
אם קודם הייתי אפוטרופוסית, אז עכשיו אהיה מטפלת סיעודית?
לפעמים העולם הזה מסובך לי מדי. 




יש לי ידיד בן 50, קצת יותר.
כולם חושבים שאנחנו יחד, אנחנו לא.
אבל לפני כמה ימים הוא הביט בי ואמר “אני תמיד אוהב אותך, את יודעת?".
והצמרמורת, הצמרמורת שעברה לי בגוף,
כמו מבטלת את כל החששות שהצגתי לפני רגע.
כן, אני אוהבת אותם ישנים, 
ואם יש לי מעט זמן איתם עד שיירקבו,
אני מוכנה לשלם את המחיר.
כי אהבה, היא כמו פורים -
המסיכות יכולות להיות נחמדות בהתחלה,
אבל אם הן סינתטיות, מתישהו יתחילו לגרד,
לחנוק
ולנשור -
ישר אל אדמת הפשרות.