במהלך קמפיין בחירות 1972 באמריקה עשה הנשיא ריצ'ארד ניקסון את הבלתי צפוי והזמין למושב האחורי של הלימוזינה הנשיאותית את יריבו הגדול ביותר בעיתונות, עיתונאי שלא התנזר מלכתוב על חלומותיו שבהם נהרג ניקסון בדרכים שונות ומשונות - הנטר ס. תומפסון. זה היה בימים שבהם ניסה ניקסון - חודשים ספורים טרם השליך את נצרת השפיות מהחלון והורה להפציץ את צפון־וייטנאם אל עידן האבן - למצוא מסילות אל לב הצעירים באמריקה ולהוכיח להם שאינו השטן. הנטר תומפסון ו"רולינג סטון" שבו כתב, היו קיצור הדרך הגדול ביותר מבחינת ניקסון. 

זה היה הטרמפ המפורסם ביותר שבו הוזמן עיתונאי לחלוק את המושב האחורי של מועמד פוליטי. ניקסון ותומפסון שוחחו בעיקר על פוטבול, משחק שהיה יקר ללב שניהם, וכך העבירו את הזמן. כעיתונאי ועורך צעיר שזה עתה שב מאמריקה, התעקשתי שהמפגש הראשון שלי עם פוליטיקאי ייערך במושב האחורי של מכונית השרד שלו. את הרעיון הזה ניסיתי למכור במהלך ארוחת צהריים עם ידידי־יריבי אורי דן ב"אבו סעיד", מהמסעדות הערביות ששגשגו במתחם הבורסה ברמת גן בשנות ה־80. אחרי שגמר לקלל אותי בשפתו הציורית העשירה וטבח את הברבוניות על צלחתו, פנה דן נרגן לדרכו. שבועיים לאחר מכן התקשר אלי למערכת “מוניטין" והורה לי להתייצב למחרת בבוקר במגרש החנייה של שרי ממשלת ישראל שם יאסוף אותי אריאל שרון בדרכו לקריית שמונה לעצרת הודיה למייג'ור סאעד חדד מצד"ל. 

הכתבה ההיא, “השמיים יכולים לחכות", היא בעיני הכתבה הפוליטית הטובה ביותר שכתבתי. כך התעקשתי להגדיר את תפקידי בתחום הכיסוי הפוליטי. לא עיתונאי והאובייקט שלו הנפגשים בחוג בית בתענכים או בקן הנוער העובד בקריות. אלא שני אנשים בעלי אינטרס משותף המגיעים בצוותא למחוז חפצם. לימים נקרא מדור הבחירות “במושב האחורי עם...". זה היה המודוס־אופרנדי שלי במערכות הבחירות שכיסיתי במשך 30 שנה. עד שפגשתי את אמנון דנקנר. 

===

נפגשנו במסדרונות “חדשות" נושאים מטען היסטורי של עוינות. נשמת אפה של העיתונות בישראל המתנזרת בעקביות מקולגיאליות. “חדשות" היה אקווריום מוזר. אחד ממכלי הזכוכית התקשורתיים המרהיבים שפעלו בישראל. הקרדיט של דנקנר הופיע בעיתון בפונטים רבים, והיה גדול משלי, אותיות שמנות ומרעישות לטעמי. היה ברור שמתישהו ניאלץ לשלוף זה נגד זה, אבל הייתה זו תבונתו של דנקנר וההיבט המסוים של אישיותו שהפך את השליפה הזאת לחבירה מערבונית. כאשר שלפנו בסוף, ירינו ביריב משותף ולא איש ברעהו. 

רוב הזמן הייתה גישתו של דנקנר מקצועית. כאשר חשב שטורים שכתבתי ב"חדשות" היו נחוצים להצלחת ספר שהחליטו להוציא בהוצאת כנרת, דרש שיזמינו אותי. הוא הפריד בין אישי למקצועי. לכן לא חש רעד בכנף מטוסו כאשר פיטר אותי מ"מעריב" אחרי שהאשמתי אותו ב"העיר" בטיהור אתני בעיתון.  

אז התגלגלו ובאו בחירות 1992, ו"חדשות" נערך לכיסוי הבחירות. כחצי שנה לפני הבחירות העלה דנקנר רעיון שנכתוב מדור בחירות משותף. זה היה רעיון חתרני. שני כותבים לא נטולי אגו. עיתונאים בעלי סגנון אישי מובהק. לא חיות שטח מהמעלה הראשונה אף על פי שנעשה לנו עוול לא קטן בתחום הזה. כותבים שאישיותם משתרבבת לטקסטים שלהם ושאינם כותבים על נושא שלא גיבשו כלפיו עמדה אישית. עיתונאים ישראלים אינם אוהבים להכפיף את כישוריהם ואת יכולת האבחנה שלהם לשירות הזולת. 

רמי רוטהולץ, עורך המוסף הפוליטי, אהב את הרעיון. כל כך אהב שלקח אותו לעורך יואל אסתרון. דעתו של אסתרון עלינו הייתה משהו בנוסח: אני מבין שאני נהנה משירותיהם של השניים, אבל אלה לא חיילים שהייתי יוצא איתם לכבוש את החרמון. נחשבנו בעיניו פצצות אגו מתקתקות המטווחות זיקוקין דינור צבעוניים מעל ההמולה היומית האפורה. אם הוא לא היה זקוק לביצים, הוא היה שמח לשחוט את התרנגולות. אסתרון אמר לרוטהולץ שהרעיון אווילי ולא יעלה יפה, וחוץ מזה הוסיף, שני העצלנים הללו לא ייצאו מהבית ומה שאקבל מהם יהיה מדור משותף עם חצי עבודה במקום שני מדורים שלפחות ממלאים לי שטח נייר לבן ביום שישי. רוטהולץ הבטיח לו הפתעה וכי שווה לנסות, וכך זה נולד.  

נכנסנו לסובארו של דנקנר ויצאנו לשטח. שלושה ימים בשבוע לפחות. נסיעות ארוכות ורחוקות ככל שניתן במדינה קטנה. למקומות שבהם יכולים עיתונאים שזה לא היה הרודיאו הראשון שלהם להבין מה קורה. הנסיעות הראשונות היו טירונות. דנקנר למד שאני מיזנתרופ, מר נפש ושתקן שלא אומר בוקר טוב כדי לא לתת מחמאה ליום. למרות הסיפורים שהלעיטו אותי על אודותיו, למדתי שהוא איש יקר, מקורי, יודע את שירי הביטלס בעל פה ושאפשר לנגב איתו חומוס אף על פי שנהג לאכול חומוס במזלג. 

דנקנר, כך התחוור לי מיידית, היה גורמנד סמוי. חובב אוכל ויין, בעל קילומטרז' סביאה חובק יבשות ובכיר בחבורת החומוס של דודו גבע שהתקיימה ביניהם קרבת משפחה כלשהי. הצנטרום האישיותי, התרבותי והפולקלוריסטי שלו היה ירושלים, ובה הוא היה אזרח כבוד בעל פיתת זהב. כאשר בא בדלתן של “פינתי" ו"טעמי", מקדשי חומוס, פתחו לו שולחן בסדר גודל של ידידו מילדות רובי ריבלין. באותם ימים הייתי מבקר המסעדות של “חדשות", כך שהמדור, “בדיקת דופק" קראו לו, היה מבחינתי שתי פיתות בצלחת אחת. בשעה שכולם כרכרו סביב דנקנר שנהנה באותם ימים מתהילה גדולה בזכות הפופולריות האפית של “פופוליטיקה", הצרחנייה הפוליטית שנפתחה ברוממה, והטיחו בו את השאלה החביבה על כולם “איפה טומי?", ישבתי בשקט, טעמתי בנימוס וסימנתי לעצמי הערות מנטליות על טיב האוכל. 

שנינו היינו נגד הפנקסים הקטנים נוסח נחום ברנע שמאוד לא אהב אותנו, לחוד וביחד, והעדפנו להיבנות מהזיכרון המצוין שהיה משותף לשנינו. היו ימים שלא היה אפשר לשאת את הבדלי הטמפרמנט בינינו, אבל מבחינה מקצועית זה היה מסעיר. 

במדור הרביעי בערך זה תפס. הסתבר שהתקיימה בינינו כימיה נדירה. שנהנינו איש מחברת רעהו. שאהבנו את הכתיבה המשותפת ואת האתגרים שהציבה בפנינו ובעיקר - התוצאה הסופית הייתה מרתקת. היא לא הייתה סך כל פיתולי האגו והמניירות הסגנוניות של שנינו אלא סינתזה מוצלחת של כותבים שהסכימו להפקיד את גחמותיהם אצל הש"ג וחיפשו את ההיגד המדויק לאותו שבוע, גם אם כל אחד מאיתנו נאלץ לרסן את משובותיו האישיות. 

במדור הרביעי בערך עלינו על הגילוי החשוב ביותר. שהעבודה עם יצחק רבין בראשה הולכת לנצח בגדול. מהפך - לא פחות. המונח המהדהד הזה בתרבות הפוליטית בישראל השתלט עלינו ללא חשש מכישלון ומטעות ובא לידי ביטוי שבועי בטקסטים שלנו. כתבנו מתוך הנחת עבודה מוצקה שהעבודה תנצח בבחירות. ברגע שהטמענו את האמת שכתבים פוליטיים מעדיפים להמהם ולרקוד סביבה ולא להתחייב, כי למחרת הבחירות צריך לשלם לחלילן, לא הייתה לנו כל סיבה להתחמק ממנה. שמענו את משק כנפי המהפך וכתבנו עליו בהימור המאפיין מהמרים על סוסים ולא עיתונאים שקולים. 

ראינו את נסיקת מרצ, את התחזקות רפול, את מחיקת התחייה וכתבנו מה שראינו. מילת המפתח הייתה “שטח", אותה טריטוריה מיתית שאסתרון היה משוכנע שלא נגיע אליה ובפועל גרנו בה. היו לנו ביצים והנחנו אותן בסל אחד. כל מה שעיתונאים חוששים לעשות. ככל שחלף הזמן הבנו שהפוליטיקאים, לפחות הם או הם בלבד, קוראים אותנו. היינו ממזרים חסרי כבוד ואף שפוליטיקאים נורמטיביים לא ידעו מה לעשות איתנו, הם בחרו בצמצום טווחים וביצירת מגע על פני התעלמות. 

נתניהו עשה לנו היי רחב וחייך אלינו בהטעמה גדולה כאשר זיהה אותנו בירכתי אולם נידח בקריות שבו ניסח את הגרסאות המוקדמות של השטיקים ששבו ושירתו אותו בהמשך דרכו. כמו ניחוח הסיירת עם תיאור נחישותו להגיע אל היעד במסעות מפרכים כשהוא נצמד, כמו למנטרה ויזואלית, “לאורות האדומים של הקומנדקר". בפעם השלישית שנתניהו ניפק את הקומנדקר בנוכחותנו, השמיע דנקנר נחירת בוז שהגיעה עד נתניהו וגרמה לו להתכווץ מבושה. שמעון שבס הכניס אותנו לראיון עם רבין. רבין שלא ליקק אצלנו דבש, התנהג כמי שקרא כל מילה. היה נעים כמו משקה אלכוהולי תוסס שעולה לראש. זה היה מדור צנוע שהסגיר עבודה קשה, טלפונים, שיחות רקע וראיונות. מדור שפעל מתוך סגפנות ולא קידם את בעליו כוודוורד וברנסטין. 

היו לנו הנאות קטנות, אבל אף אחת לא הייתה גדולה יותר מפניו של יצחק שמיר בטקס המימונה, כאשר הוציא מפיו שאריות לא לעוסות של מופלטה ודחק אותן בעגמומיות פולנית בין כריות הקטיפה באוהל הגדול בגן סאקר. שמיר ראה שאנחנו עומדים מעליו ועיניו מלאו תחינה אילמת שהתעלמה מעשרות שנות ניו ז'ורנליזם, שנניח וניתן לזה לעבור. האמת ששקלנו את זה בכובד ראש. בעיקר משום שאחרי שבע שנות שלטון שבהן עשה את הבלתי אפשרי ועצר את העולם, או לפחות את המזרח התיכון מלכת, היה שמיר מותש, מיואש ונטול כל חשק לקמפיין נוסף. הוא היה יותר צבי ניצוד שנעקד למכסה המנוע של ציידים מאשר פוליטיקאי הצמוד לכיסאו. אבל שמיר היה רע לישראל. צריך היה לעצור אותו ולתת צ'אנס לרבין. לכן לא חסכנו ממנו את המופלטה. 

===

בעיקר נהנינו מהכתיבה שהפכה לפולחן שבועי. מאוחר בלילה, אחרי שצרחות העורכים בדבר הדד־ליין גוועו בטלפון, הדלקנו את הלפטופ על השולחן בחדר האוכל בסלון של בית דנקנר בנווה מגן והנחנו לידו בקבוק של וויסקי או קוניאק. אתה תתחיל, אמר דנקנר והלך לחדר הטלוויזיה שבו התפרקד על הספה וצפה ב"סיינפלד". הלו"ז היה כזה שלא הגעתי אל דנקנר לפני יום רביעי בעשר בלילה. הפלוורות הכפייתיות שלו אכלו שעתיים נוספות לפחות, כך שלכתיבה לא הגענו לפני חצות. 

המדור הכיל 2,000 מילה בערך, וההחלטה על מה כותבים נפלה בעת ההקלדה. כצעיר הפוחז בין שנינו, סמך עלי דנקנר להפגיז 400 מילות פתיחה. כאשר סיימתי קם דנקנר מהספה שעליה היה שרוע מכוסה בעיתוני היום ואחרי שצחק עם סיינפלד, אמר לי: יאללה, זוז. קרא את שכתבתי, חייך בסיפוק או צעק עלי ומחק את 400 מילותי רק כדי להראות שהוא יכול, שזר 400 מילים שלו וחזר לרבוץ. אני מנחש שאפילו היום אני יכול לזהות בדוחק מה כתב כל אחד מאיתנו, אבל כבר הוכח שטעיתי. 

לא היו בינינו ויכוחים מרים. לא צעקנו. לא העלבנו. כאשר לא הסכמנו, הגענו לפשרה ודאגנו שלא תשפיע על רוחו ותנופתו של הטקסט. כאשר המדור צבר קוראים ונוכחות בשטח, התחילו לשאול אותנו איך כותבים יחד וכיצד זה עובד. השאלות הפתיעו אותנו ולא היו מעניינות במיוחד. משום שהכל בדבר המדור היה טבעי עבורנו, חדש ומחוץ לקופסה; החבירה בין שני כותבים שבאו מיריבות היסטורית; האופן שבו החלקנו לתפקידינו; היעדרו המוחלט של האגו והצורך להצביע על קטע שהיה כתוב טוב במיוחד ולצעוק: את זה אני כתבתי! הפקנו הנאה מלאה מהאפקטיביות של הזוגיות, ודנקנר, שהיה מחובר ממני לפוליטיקאים שעליהם כתבנו, נהג להתקשר אלי ביום שישי בבוקר ולדווח לי מי הספיק כבר לקלל אותנו או לשאול מאיפה אנחנו יודעים ומה פשר השאננות שלנו בדבר עליית השמאל. 

כתיבה היא עיסוק פרטי מעיקרו, עניין קפריזי, תוצר של מצב רוח וכימיה אישית. לא היה שום דבר מובן מאליו בקלות שבה העברנו את הלפטופ איש לאחיו במשמעת של איפוק, רוח יחידה ואחווה. אבל באותו רגע נדיר שבו זיהינו את האפשרות שישראל תחזור לדרך השלום, הפכו מרבצי האגו האישיים שלנו למטרד לא הכרחי. לא הייתה לנו בעיה לדחות את כרייתם למועד מאוחר יותר. כל כך נהנינו שהמשכנו עם המדור גם אחרי הבחירות ועקבנו אחרי ממשלת רבין. אחר כך נסגר “חדשות" ודרכינו נפרדו. דנקנר הלך ל"הארץ" ואני ל"מעריב". אבל כל הזמן הזה היה ברור לנו שנשוב ונקים את המדור מיד אחרי שאצליח להביא את דנקנר ל"מעריב", מה שאכן קרה. דבר ראשון שבנו וחברנו לכתיבה משותפת במדור פוליטי.       

את מערכת הבחירות האחרונה שלי בישראל כיסיתי מעמדה של בעל ותק וניסיון. זה שוב היה במושב האחורי, אבל הפעם הגיעו הפניות לאבי בטלהיים, עורך המוסף לשבת, שנהנה מחירות הבחירה בשאלה עם מי אנחנו רוצים שאצא השבוע. נסעתי עם כולם. עם דרעי, ברעם, מרידור, וילנאי, ברק, פואד, שריד, פרץ ורבים אחרים שהזמן משכיח, אבל שום דבר, לא הקמפיין ולא תוצאותיו, לא נגע באושר ובחדוות העשייה של בחירות 92'. הבחירות ההן לקחו אותי למקומות שאליהם לא הייתי מגיע בגפי. בעיקר בגלל מגבלותי ועכבותי. דנקנר היה איש של אנשים בשעה שאני הייתי איש של השורה האחרונה ביציע. לא הכרתי מישהו שאהב לצלול כמוהו להמולת השוק במגדל העמק. לקפוץ מול פרצופו של שמעון פרס בחוג בית בטבריה. להסתחבק בכפר ערבי עם ח"כים שעם ישראל לא הכיר את שמותיהם.

לא פחות חשובה הייתה העובדה שהקפדנו לשלב בשגרת יומנו מסעדה ששמענו שמכינים בה סלט עשבים נפלא או מסעדת דגים על החוף בעכו. בעיקר לא דפקנו חשבון. חברנו יוסי גנוסר רץ אותה שנה בפריימריז מטעם העבודה, ואחרי בג"ץ משרד השיכון לא הייתה לנו ברירה אלא לכתוב שאפרים סנה ואורי אור, חבריו בחונטה ייכנסו לכנסת, וגנוסר לא. הוא חש נבגד ולא הבין למה עשינו לו את זה. אבל מי שהכיר את דנקנר ואותי ידע שזה מה שנהגנו לעשות. לכתוב את האמת שלנו.