תוצאות הבחירות מונחות בפנינו. ההלם בקרב המנוצחים רבתי. סוקרים מסבירים את טעותם האיומה. עיתונאים מוחרמים, עיתונאים משוקצים בעיני ראש הממשלה ומשפחתו בוכים על החרמתם. למקרא השורות או למשמע ההסברים של העיתונאים, אני מרגיש שהבטן מתהפכת. הם הרוויחו את זה ביושר. לא נעים להטיח בפני העיתונאים את האמת המרה, אך כמי שרואים את עצמם כשליחי ציבור, או משרתי ציבור, המתווכים בין השלטון והעם, ראוי שהעיתונאים יהיו מסוגלים לקרוא ולשמוע ביקורת נגדם.
אין כמו מערכת בחירות זו, שבה מרבית העיתונאים התמסרו לתרגילים של הפוליטיקאים, נמנעו מלשאול שאולות נוקבות, נעשו יראים ממש מפני נושאי תפקידים, ובמיוחד מפני ראש הממשלה ומשפחתו. יש כאן הכללה שוודאי חוטאת כלפי מי שכן עשה את עבודתו המקצועית, אך אלה היו מעטים.
זכותו של ראש הממשלה לסרב להתראיין לכלי תקשורת. זכותו לפסול עיתונאי. הדוגמאות מחו״ל על מנהיגים שיש להם חשבון ארוך עם כלי תקשורת שונים, עם עיתונאים מסוימים, ובכל זאת מתראיינים, אין בהן אלא כדי לקבע בתודעת הציבור את דפוסי התנהגותו של ראש הממשלה. זה לא יעזור. חלקים שונים בציבור לא יקבלו את הסבר העיתונאים. גרוע מכך, יצדיקו את ראש הממשלה ואף ימליצו לו להרחיב את מעגל העיתונאים המוחרמים.

העיתונאים אשר בכו והלינו על התנהגות נתניהו חייבים דין וחשבון לעצמם. המתקפה על כלי התקשורת המגויסים, כביכול, להפלתו, מבזה את אומרה, אלא שהוא יודע בדיוק שהיא נקלטה היטב בקרב רבים מבין האזרחים. העיתונאים שיחקו לידיו ובלעו את הפיתיון שהוא הניח להם.
גבורתם של אותם עיתונאים נתגלתה בטוויטר, כשהם מצייצים שטויות, מדווחים דיווחים בלתי חשובים, ובלבד שייראו במדיה הנחשקת. זו לא עיתונות, זו לא עבודה רצינית. לכל היותר זו רכילות. במקום זאת, העיתונאים היו צריכים להציב בפני הציבור את העובדות בצורה בהירה, לדון לעומק במעשי השלטון והעומד בראשו. מערכת הבחירות הזו תיזכר לדיראון עולם משום השטחיות שגילו העיתונאים השונים, הרדיפה אחר סקופים וההתמסרות הטוטלית לספינים של ראש הממשלה וצוותו, שנועדו להסיח את הדעת מן הנושאים החשובים. זהו כתם שלא יימחק במהרה. יום יבוא ויצטרכו העיתונאים לערוך חשבון נפש נוקב ולבקש סליחה מן הציבור על היגררותם למלכודות ראש הממשלה.
ללא תקשורת המתמסרת כפרוצה ללקוחותיה ובלבד שתרוויח רייטינג, אין לראש הממשלה כל אפשרות לשטות באזרחים. ככל שנתניהו נמנע מראיונות תקשורתיים, כך התקשורת הייתה צריכה להימנע מכל סיקור של מסיבות עיתונאים שנועדו להעביר מסרים לציבור ישירות, ללא שאלות, ללא טענות, ללא הצבת סימני שאלה. כי מסיבת עיתונאים אינה מבחינת צו התייצבות. מי מבין כלי התקשורת המכבד את עצמו היה צריך להתנות את ההשתתפות במסיבות עיתונאים במתן אפשרות לעיתונאים לשאול שאלות נוקבות, דרישה למתן תשובות ממשיות. כמה כלי תקשורת עשו זאת?
כל תנאיו של נתניהו נענו. מי שהתמסר לתרגילים האלה אינו יכול לבכות. השיא לנומך קומתם של עיתונאים מסוימים היה אותו עימות מתוקשר שנועד לפאר ולשבח את העיתונאים או את הערוץ שבו נערך העימות. היה זה מופע אימים וזילות, עלבון לאינטליגנציה. נתניהו סירב להתייצב מלכתחילה כי הזירה לא הייתה נוחה לו. כמה עיתונאים יצאו בביקורת מעמיקה, עניינית, על המעשה של נתניהו והסיבות הענייניות לסירובו? כמעט אף אחד. כלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם. 

הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי