העם מאס בביבי״ הוא המשפט שגילם ״ את עשרת הדיברות של התקשורת שלנו.

המציאות היא אחרת. אני רוצה לגעת בשתי נקודות בנושא הבנת המציאות. הראשונה עוסקת בהפתעה. למעשה לא הייתה הפתעה בניצחון הסוחף של נתניהו. מדוע? כמעט בכל הסקרים שנערכו מאז הוכרזו הבחירות הוצגה גם השאלה ״את מי אתה מעדיף כראש הממשלה הבא, נתניהו או הרצוג?״. בכל הסקרים שאני ראיתי, נתניהו הוביל ברוב מוחץ. גם בימים האחרונים, ראש הממשלה עדיין הוביל בפער גדול על הרצוג. פער זה לא קיבל ביטוי בפילוח ההצבעה למפלגות. הליכוד רק ירד. נוצר פרדוקס. על הקיר הייתה הכתובת: העם רוצה יותר את ביבי מאשר את בוז׳י.

התקשורת, ברובה, פשוט התעלמה מכך. היה לה הרבה יותר נעים להתרפק על המידע הרצוי לה, ירידת הליכוד מול עליית המחנה הציוני. להערכתי, ברגע המכריע, כשנתניהו אישית התגייס והצביע על הפרדוקס הזה, ההצבעה בקלפי נתנה את הביטוי הנכון לכתובת שהייתה כל הזמן על הקיר: העם דווקא רוצה את ביבי.
הנקודה השנייה עוסקת בהבנת בני האדם שחיים במציאות הישראלית. בסביון ובכפר שמריהו, למשל, המחנה הציוני זכה ברוב גדול מאוד. אחריו לפיד ורק אחריהם הליכוד. מקומות אלה, שבהם חיים את החיים הטובים ביותר, נתנו את מרבית הקולות למפלגות שזעקו שהכל לא טוב, שהכל רע, שמוכרחים שינוי, ואם הוא לא יבוא כי אז ירד עלינו החושך. שוב, פרדוקס. התושבים שם, או בכל מקום שבע אחר סביב נסיכות תל אביב הצפונית, רוצים שאורח חייהם ישתנה. ככה זה כנראה בעולמנו: אלה שטוב להם יכולים תמיד לדבר כמה רע במדינה שלהם.
הליכוד לא זכה רק בפריפריה. הוא זכה בכל הערים הגדולות במרכז שמחוץ לשרון: חולון, רחובות, בת ים, ראשון לציון, פתח תקווה, נתניה, חדרה. וגם באחרות בצפון המדינה. מה שמרתק הוא שבערי הספר, באותן ערים שסבלו מחמאס ומחיזבאללה, היה לליכוד רוב מרשים: אשדוד, אשקלון, שדרות, באר שבע, נהריה, קריית שמונה.

״מסעודה משדרות״, אותו מודל של השמאל התל אביבי, כנראה מבינה יותר בביטחון מאשר הגנרלים שלנו. היא מבינה, בשכל הישר שלה, שכל הדיבורים על ניצחון חמאס בצוק איתן הם קשקוש. היא סומכת על צה״ל וגאה בכיפת ברזל. דברי ביבי על איראן והערבים לא מפחידים אותה, כי הם נראים בעיניה טבעיים. היא באמת מפחדת מהערבים, עמם יש לה רק ניסיון דמים, והיא באמת חרדה מהאפשרות שפצצה גרעינית תיפול עליה יום אחד. היא זוכרת שביבי וגם בוגי הזהירו בזמן ההתנתקות שיפלו עליה רקטות מעזה, בזמן שהגנרלים הבטיחו לה שזאת סתם הפחדה.
ויש לה גאווה וכבוד. היא לא יכולה לסבול שכל הזמן מקללים את ראש הממשלה שלה. היא גאה במדינה שלה, אף על פי שמצבה הכלכלי אינו הכי טוב. אך היא רואה במו עיניה שלא הכל רע ושישנם הרבה דברים טובים. היא בזה ליהירות ולהתנשאות שמפגינים כלפיה ״אינטלקטואלים״ מתל אביב. להם אין השורשיות היהודית שיש לה.