הדרישה לחשבון נפש מן התקשורת הפכה טרנדית בימים האחרונים. לפיכך אציע עוד כמה גורמים שעליהם לערוך חשבון נפש, אבל באורח משונה, איש מהפרשנים וממובילי הדעה, שתקפו את התקשורת ואת השמאל ואת התל אביבים ואת המנותקים, לא הכליל אותם בקריאה. אם ניצח נתניהו בזכות גרבוז או בגלל התנשאות השמאל או בגלל התקשורת או בגלל מסע ההפחדה, זה בכלל לא רלוונטי. כי היה כאן מסע הפחדה.
ראש הממשלה ניצל את העובדה שאיש לא יסרב לראיון איתו, וניצל את דקות השידור הרבות לא כדי להציע פתרונות לבעיות אלא כדי להפחיד מפני השמאל והערבים. אין הכוונה למשפט הידוע ״דאע״ש, חמאס ואיראן״ מכיוון שאלה הן בעיות אובייקטיביות קיימות, ולגיטימי להתריע מפניהן, ואפילו להבטיח לטפל בהן טוב מאחרים.
לגיטימית גם הפנייה המזלזלת אל ״ציפי ובוז׳י״. היא אומנם טומנת בחובה המון התנשאות ואפילו שוביניזם, אבל היא לגיטימית כאשר השניים מועידים עצמם לראשות ממשלה. הגיוני ומותר לתקוף את המועמד, ובמקרה הזה, אין ספק שהמועמד המותקף ביותר היה דווקא ראש הממשלה, ולאו דווקא ממתנגדיו המזוהים. גם ועדי עובדים, ליכודניקים שרופים וליכודניקים לשעבר עשו זאת.
אבל לא לגיטימי לעשות דה-לגיטימציה לציבור שלם. לא לגיטימי להפוך כמיליון מצביעים לאנטי־ציונים (המחנה הציוני ומרצ) ולהסית נגד מיליון וחצי מצביעים (המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת). לא לגיטימי לשקר למי שמבקשים את קולו ולומר שהוא בסכנת חיים כי ״הערבים על הגדרות״. זה לא רק הסרטון שלפיו הערבים נעים לקלפיות בהמוניהם כטנקים סוריים במלחמת יום הכיפורים, אלה מכוניות הכריזה שנעו במעוזי הליכוד וקראו למצביעים לצאת ולהציל את המדינה מידי הערבים.
לא דאע״ש, חמאס ואיראן, אלא אזרחי המדינה. למעשה 20% מהם. הרוקחת, הרופא, האחות, הקבלן, המנקה. הם האיום. הם, שממשלתו הקודמת של ראש הממשלה הובילה לאיחודם ולהעצמת כוחם הפוליטי; והשמאל, שאף על פי שרק ממשלות ימין מסרו שטחים, הוקע כאנטי-ציוני. הרי ברור שכל מה שהמחנה הציוני מבקש זה לעלות לשלטון כדי למסור את ארץ ישראל לערבים וחסל.
משונה שאיש לא קרא למפלגת השלטון לערוך חשבון נפש של מנצחים, על ההוקעה הרפה, אם בכלל, של תופעות גזעניות אלימות נגד ערבים ופעילי שמאל. מעניין שאיש לא קרא למפלגת השלטון לערוך חשבון נפש על הוקעת השמאל, תנועה דמוקרטית כלל עולמית, כרעיון לא לגיטימי.
מעניין שאפילו אנשים שמגדירים עצמם ימין, ומאמינים בפתרון של מדינה אחת, שבה הערבים בישראל והפלסטינים מעבר לקו הירוק יהיו בה אזרחים שווי זכויות - אפילו אלה לא קראו לחשבון נפש. ובעיקר מעניין שאיש לא קרא לחשבון נפש, או סתם לתשובה לבוחרים, על מה יקרה ביום שאחרי.
אחרי שהצליחו להוציא המונים לקלפיות כדי להגן על ירושלים מערביי ישראל, מה יקרה בעוד 20, 30 או 40 שנה, לאחר שבוטל במהלך הקמפיין פתרון שתי המדינות, ונותרה האפשרות של מדינה אחת - כאשר הערבים ינועו בהמוניהם לקלפיות ויביאו לא 13, אלא 20, 30 ו-40 מנדטים.