הטענה האמריקאית על “ריגול” ישראלי נגד ארה”ב בכל הקשור למו”מ הגרעין של המעצמות מול איראן, נמצאת בתחום שבין המגוחך למחוצף. למו”מ הזה חשיבות בינלאומית רבה, אבל הוא קריטי אך ורק לקיומה המיידי של מדינה אחת בעולם: ישראל.



ממשלה ישראלית שלא תמצה את אפשרויותיה על מנת לברר פרטים מהמתרחש שם, תמעל בתפקידה. ראש המוסד תמיר פרדו צריך וחייב להביא לשולחו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמה שיותר אינפורמציה מתוך הדיונים הללו. כמוהו גם ראש אמ”ן, האלוף הרצי הלוי.



נכון, ישראל התחייבה, מיד לאחר פרשת פולארד, לא לרגל אחרי ארה”ב. ההתחייבות הזו מוחלטת ודרקונית כשמדובר בריבונות אמריקאית. אין בארה”ב מרגלים ישראלים, נקודה. השאלה היא מה קורה בתחום האפור. הרי גם בכירים ישראלים מוצאים את עצמם לא פעם, גם לא פעמיים, מופיעים בדוחות מודיעין מסווגים לאחר מגעים שהם מקיימים (בסמכות וברשות) עם גורמים ערבים.

זה קורה כי המודיעין מיירט את שיחותיהם של אותם גורמים ערבים, ואם הם דיברו במקרה עם ישראלים, או עם אמריקאים, אז גם בני השיח בפנים. לחומרים האלה שם קוד: “חומר שחור”. מטבע הדברים, השימוש בהם זהיר מאוד (אם כי היו ראשי ממשלה שנזהרו פחות).
 

נדמה לי שבימים כתיקונם, האמריקאים היו מקבלים בהבנה פעילות מודיעינית ישראלית בנסיבות הנתונות. כן, גם אם מתקבל מידע על שיחות שקיימו האיראנים עם ג’ון קרי, למשל. מכיוון שמדובר באיראנים, שמצהירים על השמדת ישראל כמטרתם המקודשת, הרי שזה מלבין את המעקב אחריהם, גם אם הוא נכרך מדי פעם בחיכוך עם גורמים שאינם איראנים. אלה החיים.


נתניהו חרץ מולו לשון. אובמה. צילום: רויטרס

הבעיה היא, שהימים הנוכחיים אינם ימים כתיקונם. הם יותר ימים נוראים. ההדלפה ל”וול סטריט ג’ורנל” היא חבטה נוספת בסדרת חבטות פומביות שממשל אובמה מחטיף לנתניהו ולממשלתו בימים שחלפו מאז הבחירות. מי שחשב שאובמה יבליג על הנאום ההוא בקונגרס, טעה. אין לו כוונה להבליג, ואין לו כוונה לוותר על המטרה האמיתית שלו: השגת ההסכם עם איראן, מבלי שהקונגרס יצליח לטרפד אותו.
 
בהקשר הזה, אין ברירה אלא להודות: בנימין נתניהו זרע גשם, ואנחנו קוצרים עכשיו סופה. במאזן רגיל בין מדינות, אפשר היה לקבל בהבנה את משחק כיפופי הידיים שמתנהל עכשיו בין וושינגטון לירושלים. הבעיה היא, שאין כאן מאזן רגיל. אמריקה היא מעצמת על. ישראל היא מדינה זעירה, מוקפת ים גועש של אויבים. זה אנחנו שצריכים אותם, לא להיפך. נתניהו נכנס לגוב האריות בקונגרס, חרץ לשון מול אובמה, ועכשיו הוא משלם.

ההדלפה ל”ג’ורנל” נועדה לפגוע עוד באמינות הישראלית, לתקוע טריז בין נתניהו לחברי הקונגרס, לחבר מחדש את המפלגה הדמוקרטית לנשיא שלה. מבחינתו של אובמה, זה צעד מובן ומתבקש. הוא נלחם על המורשת שלו, הוא נלחם על המפלגה שלו, הוא נלחם על השלטון שלו. השאלה הנשאלת היא, מה עבר לנתניהו בראש כשהחליט לנסוע למרות הכל, תוך התעלמות מכל סימני האזהרה המרומזים והמפורשים, ולעלוב בנשיא אצלו בבית פנימה.

הרי בסופו של דבר המכונה הנשיאותית תעשה את שלה: אם אכן יושג הסכם, הוא יעבור. אז בשביל מה היה כל זה כדאי? לא עדיף היה לעבוד עם הנשיא, להתחבב עליו, ליצור איתו יחסי אמון ולזכות, דרך אותו אמון, בהשפעה על המו”מ עם איראן? היו כבר ראשי ממשלה שנקטו דרך הזו. רבין, שרון, אולמרט, כמה דוגמאות.

ראשי ממשלה שהבינו שהדבר הכי חשוב לביטחון המדינה הוא השבחת הברית עם אמריקה, לא הריסתה. יצירת קשר אישי קרוב ונאמן עם הנשיא, ולא ניסיון להפילו. את התוצאות הסופיות של ההימור של נתניהו נדע רק בהמשך. נכון לרגע זה, דומה שהוא נכשל.