מכירים את הישראלים האלה שמתכוונים להחמיא, וזה יוצא להם ההפך? אני בטוחה שזה קשור לכך שאנחנו לא יודעים באמת לפרגן. כשמדברים איתי על פרגון ישראלי, אני מיד נזכרת בחיוך מאוזן לאוזן של רבקה מיכאלי בימי ״סיבה למסיבה״, שגרם לי תמיד לתהות אם היא, ולצורך העניין גם אנחנו, באמת מתעניינים בראיון עם הפרופסור שהמציא את החור באסימון, או מחכים בקוצר רוח לזמר שהגיע רק כדי לספר על התקופה הקשה. אלא שגם אם במקרה נפלט בדל של פרגון מפיו של הישראלי המצוי, הוא לעד יתובל בעוקץ שיופיע באמצעות המילה הכי מאוסה בלקסיקון העברי-ישראלי: ״אבל״. ״את נראית מדהים, אבל״, תאמר לך כל חברה שתחמיא לך על השמלה, אבל היא ממש לא תרצה שתלבשי אותה ביום ההולדת שלה. ״זה רעיון מעולה, אבל זה לא ילך״, אמר לי פעם מישהו על רעיון מסוים, וגנב אותו. זה לא עניין מגדרי, זה עניין של מנטליות. ובדיוק כשם שפרגון אמיתי נטול עכבות ואינטרסים לא נמצא בדנ״א שלנו, כך קל לנו להחמיא באופן מוגזם ולא פרופורציונלי דווקא במקומות החלשים והחשופים של זה או זו העומדים מולנו.
יסלח לי אליעזר בן יהודה שאני משתמשת בטורי בביטוי מהסלנג הנפוץ, אבל אם כבר מדברים על מחמאות מוגזמות, גיליתי שאני מתחילה ליהנות ממה שנקרא בעגה השכונתית ״מחמאות על פארש״. אסביר. אין מי שלא מכירה את הסיטואציה הבאה: את יורדת בפיג׳מה ובלי איפור למכולת בשעת בוקר מוקדמת, ובדיוק נתקלת במכר שלא פגשת זמן רב. המכר, שרגיל לראותך לבושה למשעי, לא מפסיק להחמיא לך על המראה הנפלא שלך. הוא עושה זאת, ככל הנראה, כדי לחפות על המבוכה שבמפגש עם הצד הפרוע שלך. את מיד מתנצלת, מתוך אינסטינקט נשי שיודע כיצד מגיבים על מחמאות שווא. מיד את עונה ״מה פתאום, רק התעוררתי״, בחצי חיוך ובידיים שמתעסקות בנונשלטיות בשיער כדי לסדר אותו. אלא שבתוך תוכך ובסתר לבך, ואף על פי שאת יודעת שהמחמאה שנזרקה לכיוונך היא מוגזמת ביחס למציאות, את נוצרת אותה עמוק בלב וברוב חוצפתך אפילו לא אומרת תודה.
באיזשהו שלב בחייה תחל כל אישה ללקט באובססיביות מחמאות מכל הבא ליד, ואין טעם להכחיש, זה קורה לכולן. עדיין לא הוכח אם מדובר בסימפטום תלוי גיל, במצב נפשי או שזה סתם נובע מהמבנה הגנטי שלנו. מחמאות הפארש הללו נדבקות כמו מתכת למגנט, ללא פילטר, ללא חוש ביקורת וללא כל מחשבות על אינטרסים שעלולים לעמוד מאחוריהן. הן ממכרות, ואנחנו שואפות אותן לקרבנו כמו אדי לחם חם מחוץ למאפייה פריזאית. וכך ביום בהיר אחד את מוצאת את עצמך שומעת מהגנן שעובד בבניין, שהחיוך שלך מאיר עיניים, גם אם הוא מעולם לא הרים את הראש וראה את מה שמעבר לרגלייך. ואת, שרגילה לענות ולהתעצבן, תשתקי כמו דג זהב ששוכח בשלוש שניות את עקרונותיו, תחייכי בחזרה את חיוך הרבקה מיכאלי שלך ותעלי בחדווה הביתה. במדרגות.
מה קרה לך? תכעסי על עצמך אחרי שתתפכחי. ובאמת, אני לא מבינה לאן נעלמו הימים שבהם הייתי מתעצבנת מכל נהג שצפר כשחציתי את מעבר החצייה. היכן אותם נפנופי ה״יאללה יאללה״ שלמדתי לבצע כל כך טוב בשכונת ילדותי בחולון, אותם נפנופי יד שבהם הייתי מחפפת בשניות מטרידים בחוף הסלע בבת ים. מתי הפכתי לכזו חייכנית וטובת לב כששורקים לי מהמרפסת את השריקה ברברס שמוציאה אותי מדעתי. מתי התחלתי להאמין לשליח של המכבסה, שמעיר אותי שוב ושוב ברבע לשבע בבוקר רק כדי לומר שיש לי חיוך ״זהב״, כשהניצוץ בעיני נראה לעין במיוחד בשעות מוקדמות.
אני באמת זקוקה לבני אדם שיפזרו לעברי מחמאות מוגזמות רק כדי להרגיש נפלא? ובואו נצא מנקודת הנחה שהתיאוריה שלי נכונה, ושכשאנשים מחמיאים באופן מוגזם מדובר, כנראה, במחמאת שווא, שנועדה לנחם אותך בצערך. עדיין אמשיך להזריק אותן לווריד.
אתם מכירים אותי מספיק כדי להבין שמתחת למעטה הציני, המנפנף בדגל המין החזק, מתחבא לו גם צד אחר. ותאמינו או לא, כבר מצאתי את עצמי מתאהבת עד מעל הראש בגברים שהצליחו לשבור לי את זגוגית הסרקזם, שהתחילו עם מחמאה על פארש. בסופו של דבר, זה לא היה רע כל כך, ואני מתחילה לחשוב שמה שרע הוא דווקא הפאסון שאנחנו מנסות להחזיק כדי לשרוד בג׳ונגל הקיומי. אולי כי בסופו של דבר, בתוך הפער הזה בין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו רוצות ומתאמצות להיות, תמיד תעמוד מישהי בפיג׳מה ובשיער פרוע, שתחכה שיגידו לה שהחיוך שלה ״זהב״ גם ברבע לשבע בבוקר. ואם כבר, אז עדיף שלא בפארש.