המילה "בחירות" מבלבלת. היא נותנת לנו הרגשה שהבחירה היא אך ורק בידינו, שאנחנו יכולים להחליט איך ייראה העתיד. שאם רק נצליח להביא לבחירת מועמד מסוים נשנה את גורלנו. זה נכון, אבל ברמה מזערית.
ספר איוב נפתח במילים "איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא ה׳ וסר מרע". הרמב"ם מסביר שמשל איוב מתרחש בארץ עוץ, כי יש בה עצה ותבונה גדולה שעלינו ללמוד ממנה. אולי המסר הוא "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". כלומר, הבחירה היחידה שבשליטתנו היא פנימית, באופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות. בחירה באמונה.
השבוע הצטמררתי כששמעתי את גבי ששון, אבי שבעת הילדים שנספו בשריפת דירתם בברוקלין. אי אפשר היה להתעלם מעוצמת האמונה שהוא הפגין כשאמר: "הקרבתי שבע עולות בראש חודש ניסן. אנו מבינים שהכל מה'... אבל לא כל דבר אנחנו מבינים". אנחנו, מבחינתנו, רק צריכים לעשות את ההשתדלות לתקן את העולם.
בקרוב נשיר סביב שולחן הסדר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו... שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" (זו לא המצאה של בנימין נתניהו, וכולי תקווה שגם נחום ברנע ישיר את המילים הללו). המשך השיר הוא סלע המחלוקת: "והקב"ה מצילנו מידם". האם עלינו לאמץ את הגישה החרדית, להרבות בלימוד תורה ולחכות לגאולה, או לנסות לקחת את גורלנו בידינו?
אחרי השואה התרבו הקולות בתוכנו ששאלו שאלות אמוניות קשות. שש מיליון עולות זה קורבן בלתי נתפס. התשובה של רבים הייתה לקחת את העניינים בידיים ולהציל את עצמם, לא פעם תוך אכזבה מרה מהעולם האמוני והפניית גבם אליו. זאת הציונות החילונית שהחלה 60 שנה קודם לכן עם תנועת ההשכלה, אבל הבשילה לכלל מדינה אחרי השואה.
התקרבות היהודי לאדמה הביאה להתרחקות מן השמיים, והתרחקותו מן השמיים עלולה להוביל לניתוק מן האדמה שנקנתה בדם, יזע ודמעות של דורות ראשונים. שימו לב, למשל, לגדר המקיפה את קיבוץ כפר הנשיא. תשאלו את חברי המשק מה קרה לאדמות המרעה הנרחבות שהיו נחלתם במשך שני דורות, ותלמדו שהמדינה העבירה אותם לפני כמה חודשים לרועי טובא־זנגרייה הסמוכה. אחרי שנים של פשיעה חקלאית, הצתות של שטחי המרעה, חיתוכי גדר וגניבות מהעדר הם הצליחו להתיש את חברי הקיבוץ ולגרום להם לוותר על ענף הבקר ועל אדמותיהם. גם הקיבוצים עמיעד וחוקוק נטשו אדמות - ככה זה כשהארץ המובטחת הופכת מארץ האבות לעסק כלכלי גרידא.
תפקיד הציונות הדתית הקלאסית - זו שייסד הרב קוק באמירתו ההיסטורית לאיכרי העלייה הראשונה: "אני באתי ללמוד מכם" - הוא לגשר על הפער שבין יהודי חרדי שחי בברוקלין ואיבד את כל משפחתו אבל לא איבד את האמונה, לבין רועי העדרים בכפר הנשיא, מלח הארץ, שאיבדו את ה' כרועה וכתוצאה מזה גם את העדרים ואת האדמות.
# # #
על התיקים שידרוש נפתלי בנט מנתניהו להיגזר מהייעוד הגדול שהתווה הרב קוק זצ"ל לציונות הדתית: להוות את הגשר שבין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. החוט המשולש שלא במהרה יינתק.
בממשלה שבה הציונות הדתית נאמנה לייעוד שלה, בנט יכול לוותר על ההילה של תיק בכיר ולהביא את כושר הפעולה שלו לידי ביטוי כשר לביטחון הפנים. מדינת ישראל מאבדת את האחיזה בגליל ובנגב. בנט יודע את זה ומבין את הגורמים ואת הבעיות. הוא דיבר על נושא המשילות בבחירות, ואם ישכיל לדרוש את התיק ולהכיל את ריבונות ישראל קודם כל בתוך המדינה, זו תהיה הרגל הארצית של הציונות הדתית.
הצלחה בתחום הזה חשובה לנו, יהודים וערבים כאחד (שליש מתושבי הכפר פוריידיס, למשל, הצביעו לימין), שרוצים לחיות במדינה שיש בה בעל בית חזק. ערבי שרוצה להשתלב בה כאזרח שווה זכויות וחובות לא צריך לחשוש מלצאת לשירות לאומי, ויהודי לא צריך לחשוש להסתובב בכל אחת מהשכונות בעיר הבירה שלו.
לגבי הצד של תורת ישראל, הגשר בין שמיים לארץ, אורי אריאל, נציג נאמן ואותנטי של המפד"ל הקלאסית, צריך לקחת על עצמו את תיק החינוך והתרבות. משרד החינוך צריך לדאוג שהרוח שעמדה לאבותינו ולנו לא תנשב רק בברוקלין, בני ברק ואלון שבות, אלא גם, וביתר שאת, בכפר הנשיא. לא רוח דתית, אלא רוח של קשר לשורשים למסורת ולאדמה. אריאל יכול להוביל את החזרה הזאת לרוח הערכים הציוניים והיהודיים.
ולגבי הצד של עם ישראל: בהנחה שהם יצליחו לקבל שלושה תיקים, איילת שקד צריכה לדרוש את תיק התקשורת. יש לה כל כך הרבה מה לעשות: היא יכולה, למשל, לספור כמה עולים חדשים, תושבי הפריפריה והכיפות הסרוגות יש במחלקה מקרית של גבעתי ולדרוש לראות הרכב דומה גם בוועדת הפלייליסט של גלגלצ, ובאותו אופן למנות את הרכב הוועדה שבוחרת באילו יצירות קולנוע להשקיע. הגיע הזמן לסדוק את החונטות ולפתוח את השוק לפלורליזם אמיתי.
קשה מאוד להיות מדינה ראויה לגדלות הרוח היהודית שהפגין השבוע גבי ששון באבלו הכבד שכולנו שותפים לו. זו משימה כבדה, אבל יש לנו הזדמנות להתקדם אם נעשה בחירות נכונות. וה' יעשה הטוב בעיניו.