חודשים אחדים לפני שהלך לעולמו, זכיתי לראיין את אפרים קישון. השיחה, איך לא, התגלגלה גם אל דיון בניחוח עדתי, וכך סיפר קישון המנוח על הסרט "סאלח שבתי": "בימים שהסרט צולם, עדות המזרח היוו בארץ 11%. 'סאלח שבתי' זו סאטירה על העליונות שלנו על עדות המזרח. כמי שעבר את השואה, ידעתי מה זה להיות אלמנט שכולם בזים לו". אחר כך, כששאלתי מאיפה בא סאלח, קישון חייך בכבדות והסביר שסאלח היה פשוט מזרחי. אוסף אקלקטי של מזרחים שפגש הוא עצמו במעברות, בזמן שאסף נתונים וניסה לצייר את פרופיל המזרחי המצוי. "סאלח בא מפולניה, משום שחיים טו-פול היה האוריינטלי הטוב ביותר שהכרתי", אמר.
"ואת, מאיפה את?", שאל. "אצלי זה פשוט יחסית. אבל אצל הילדים שלי זה הרבה יותר מעניין", אמרתי. וקישון הקשיב קשב רב. השנה היא 1908. יוסף ויץ, הסבא הגדול של הילדים שלי, המכונה "אבי היערות", כותב זמן קצר לפני עלייתו ארצה: "אנחנו ברציף התחנה. המטען נמסר כבר, עוד מעט תישמע הצפירה המודיעה על בוא הרכבת. רחשים מוזרים בלב, בלב כולנו... הננו נפרדים ממכרינו, ואבא צועד קוממיות כשעיניו מבריקות וצוחקות ופנים מביעים גאווה, אותה הבעה ששררה על פנינו במשך החודש האחרון לפני נסיעתנו, ההבעה שדובבה לכל ואמרה: ׳הנה מה שזכיתי אני, לשלוח אל ילדי טיפוחי לארץ ישראל, ארץ חלומותי ונעורי׳. אותה הבעת האומץ שבה השפיע גם על אמא שלא תרבה לבכות, לכל הפחות, בנוכחותו ובנוכחותנו, והפיחה בי מרץ  ותוקף לצעדי זה, שבחרתנו מרצוני הטוב...".
אנחנו מרחיקים עכשיו לאפגניסטן, 1857. 18 שנה לאחר בריחתם של אנוסים יהודים להראת שבאפגניסטן ושובם לחיים יהודיים גלויים, פלשו צבאות השאה הפרסי, נאסר א-דין, אל אפגניסטן. העיר הראת הייתה תחת מצור, ואז התפרסם צו המגלה את האנוסים, בהתראה קצרה ביותר בעיצומו של החורף הקשה. הסבא הגדול של הילדים שלי, מולא מתתיה, דמות מפתח בקהילה, תיאר בכרוניקה שלו בעברית צחה שקדמה למהפכה של אליעזר בן יהודה: ״נפלו עלינו נוגשים. מכים מכת הרג ואבדן לאמור, צאו מבתיכם, כי כן נגזר מאת המלך. והוציאו את הכל, אנשים ונשים וטף ממקומם, ולא נשאו פנים לא לזקן ולא לנער ואין חומל ואין מרחם, ותיהום כל העיר מזעקת עניים ויתומים ולא הספיקו לקבוץ ממונם ולהכין צידה... עד משך שנתיים רצופות עדת ישראל היינו אסורים... אחרי שנתיים, ה׳ יתברך ברחמיו הרבים, נתן תשועה טובה...". אחר כך, בסוף המאה ה-19, הגיע עם משפחתו לארץ ישראל.

ויש עוד סבא וסבתא שהגיעו על אונייה מפס וממקנז שבמרוקו. הם לא מספרים שהם היו עשירים גדולים. הם לא היו בחצר המלך. הם רק רצו להגיע לציון. וסבתא נוספת, חווה דוברובסקי, נענתה לחיזוריו של תיאודור סרגל, שבא איתה ליישב את אדמת ארץ ישראל והתגייר למען האהבה.
כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שהילדים שלנו יבואו לעולם וייוולדו כאן, בישראל. מקרי זה בוודאי לא. אבל קטנים כגדולים ממשיכים לנכס לעצמם את השהות פה. והילדים שלנו שומעים את הזבל הזה מתגלגל להם ליד האוזניים, וגם אם לא הכל נקלט, משהו נתפס. אחד החברים החמודים של בני הגדיל לעשות ואבחן: "אמא שלך היא שמחה, מרוקאית כזאת". הבנתם? כל הסיבוב הזה, כל הדבר הזה, בשביל שיבוא ילד חמוד ויגיד את מה שהטמבלים המבוגרים מכניסים לו לראש.
אז תשמעו טוב. אני לא עוברת אורח כאן. אני מגדלת את הילדים שלי פה ומקווה שהם יגדלו גם את ניניהם פה, בלי דרכונים אדומים זרים מצחינים מביטול עצמי ובלי התראות לפני ניתוק ואיומים על עזיבה. אני פה.