ילד של סבא: סיפור קצר מאת מרסל מוסרי על הקשר בין אב לסבו

לא נתתי לו להמשיך את המשפט, ידעתי מה רצה לבקש, ויתרה מזו, ידעתי בכמה גאווה זה עלה לו.

״בוא, סבא״, רכנתי לפניו, ״שים ידך, עלי, בוא נקלח אותך״. סבי הניח את ידו העייפה על גופי הרענן, לקח את מקלו ביד השנייה, וכך התחלנו שנינו צועדים אל המקלחת.
 

״אתה יודע״, אמר מתנשף, ״אני הדבקתי את האריחים על הקירות. סבתא שלך, ישמרו עליה המלאכים, רצתה לא כמו כולם, תמיד הייתה מיוחדת. אמרה לי 'דובי, אני רוצה לבן, לא רוצה קישוטים', ואני הלכתי וקניתי לה לבן לבן, כמו השבת״.
 

צחקתי, אף על פי ששמעתי את הסיפור הזה כבר מאות פעמים. הפעלתי את הברז, תקעתי פקק ונתתי למים החמים למלא את האמבטיה.
 

הושבתי אותו על הכיסא הצמוד אליה, ביקשתי ממנו להרים את ידיו ופשטתי חולצתו מעליו. הוא הדיף ריח לא טוב, סבי, הזיעה נדבקה בו מהר.
 

אבל יותר משבא אל אפי ריח זיעתו החמוצה, הגיע אליו ריחו הישן והטוב, ריח בושם הטבק שהיה מלווה אותנו בדרך אל בית הכנסת. כשהפשלתי את מכנסיו, הרצין פתאום והרכין ראשו, כמו מתבייש.
 

״זה שטויות, סבא, זה שטויות״, מלמלתי. הוא לא הגיב. ״שים עלי יד״, עזרתי לו להתרומם באטיות וגם את תחתוניו הסרתי. הוא הרים רגלו בקושי כדי לטבול במימי האמבטיה, תפסתי בירכו הרופפת ושנינו יחד הצלחנו להכניס אותו אל תוך האמבטיה. ״זה חם״, אמר וכבש את בושתו, ״קצת כמו ג׳קוזי״.

רגע אחר כך כבר שכב באמבטיה, לא הישיר אלי מבט, רוב הזמן שתק, וכשלא שתק, נתן לי הוראות בסיסיות כמו ״נכד שלי, יש עוד קצף?״, ״אולי תקרר קצת את המים?״, ״הברז כבר ישן, נכון?״.
 

מילאתי לו את האמבטיה בקצף והתחלתי לקרצף את גבו. כמה צלקות היו עליו, אחת מכל מלחמה. איש חזק היה סבי, איש של ציונות וערכים. וכשהגיעה מלחמת יום כיפור, וגילו פטר אותו מן היציאה אליה, התעקש להתנדב. ״בשביל מה?״, שאלה אותו סבתי, ״יש לך ילדים בבית! ועוד מעט נכד! בשביל מה?״.

הוא לא ענה לה, נשק על מצחה ואמר את משפטו הקבוע - ״ואם לא תהיה לך מדינה, איפה תשימי את כל הילדים שלך?״.
 

חפפתי את ראשו. ״עצום עיניים, סבא״. הוא צחק. ״למה אתה צוחק?״, שאלתי.

״למה לעצום?״, גיחך, ״העיניים גם ככה כבר לא רואות כלום״.

״שלא ישרוף לך!״, עניתי.

צחק שוב. ״מה ישרוף? הזקנה שרפה כבר את כולי, תסתכל עלי נכד שלי, תסתכל על סבא שלך״.
 

לא יודע מה נכנס בי פתאום - שד, רוח, עצב או רוע טהור.
 

מילאתי את הספוג בסבון, טבלתי אותו פעם אחת במים והתחלתי מקרצף את גופו חזק. אימצתי את כל שרירי, שפשפתי לו את הגב חזק, עד שנהיה אדום, ככה במהירות, כאילו יש עליו טונות של לכלוך, קרצפתי וקרצפתי, מלמעלה עד למטה, משמאל לימין, גם בסיבובים. הידקתי את הספוג אל גבו ולחצתי.

״זה מספיק, אני בסדר״, סבי אמר והרים את ידו, ״זהו נכד שלי, אני נקי״.
 

אבל אני, אחוז דיבוק, לא הפסקתי, הרגשתי איך עכשיו אותה הזיעה שהייתה על גופו מתחילה להצטבר על מצחי.

המשכתי לקרצף. ״עוד קצת, סבא, עוד קצת״.

״לא צריך״, כמעט התחנן, ״סבא בסדר, באמת לא צריך, זה מספיק״.

לא הפסקתי. ״עוד קצת, יש עוד לכלוך פה, עוד קצת״.

לא יודע מה רציתי, לא יודע למה זה היה טוב, ולא יודע איך זה קרה פתאום. עם כל קרצוף שלי כמו ביקשתי את סליחתו, על שלא באתי, על שעזבתי, על זה שאני לא מתקשר, ואולי, על כך שאני ובני דודי, ואמי הצעקנית נותנים לו ככה, להזדקן בגפו.
 

המשכתי לקרצף.
 

״די!״, צעק סבא והחל להשתעל, ״מספיק, אתה שומע אותי? מספיק!״.

חדלתי.

גבו היה אדום, כאילו עוד רגע דמו הולך לצאת ממנו. סבי השפיל את ראשו, לא דיבר.

ואני, אני לחשתי ״סליחה, לא יודע מה קרה״.

ושקט.

שקט ארוך ורע.

״עזבתם אותי כולכם, תעזור לי לצאת״, אמר לי ושפתיו רועדות.
 

אחר כך, במיטה, הבטחתי לו שיותר בגדיו לא יסריחו מזיעה, הבטחתי שביתו לא יצבור אבק, הבטחתי שלאזכרה של סבתא אשיג מניין, הבטחתי ובכיתי.

הוא עצם עיניים, שם ידו בידי וליטף אותה באצבעו. ״נשאר לך עור רך. אתה היחיד שלא גדלת, נכד שלי, תישאר ככה טוב? תישאר ככה בשביל סבא״.
 

כשעצם את עיניו, נשקתי לראשו, הוצאתי סדין פרחוני מהארון ופרשתי אותו למרגלות מיטתו. כך שכבתי עד בוא הבוקר.

כשבא הבוקר, קמתי, צעדתי בשקט לשטוף את פני, נעלתי נעלי ויצאתי בשקט מן הבית.

במכולת הפינתית כבר היה תור, אמהות שלא הספיקו, חיכו עם ילדיהן כדי לקנות להם שוקו ולחמנייה.

לקחתי כמה ביצים, חלב, גבינות, שלושה מלפפונים ושתי עגבניות.

״כמה זה?״, שאלתי את המוכר.

״הרבה זמן לא באת פה״, ענה לי.

״אתה יודע, החיים״, ניסיתי להתנצל.

הוא הנהן בראשו ואמר ״לכולכם אותו המשפט. זה 35 שקל״.

שילמתי ויצאתי, לא חיכיתי לעודף.

כשנכנסתי הביתה, הדלקתי את הגז, ערבבתי את הביצים, חתכתי את הירקות, ואת הגבינות שמתי בצלוחיות. פתחתי את התריסים ופתאום היה אור בבית. תמונת סבתי המחייכת מעל המקרר לחשה לי ״יופי, אהוב לבי, עשית טוב לסבא״.
 

ניגשתי להעיר אותו, הנחתי את ידי על מצחו והתחלתי מזיז אותו באטיות. ״סבא, קום, בוא תראה מה הכנתי לך״.

הוא לא ענה לי.

״סבא, קום, הכנתי לך ארוחה כמו בקלאב הוטל. קום תראה, אתה מריח את החביתה?״.

סבי פקח עיניו באטיות ושאל איפה סבתא. לפעמים זה קורה לו.

כשהתעשת אמר ״באמת הכנת? לא היית צריך, באמת שלא״.

נשאתי אותו על ידי וצחקנו. ״עכשיו אתה גבר, אה? כשהיית קטן, היית שפן!״. הנחתי אותו כמו מלך על כיסא השולחן, בירכנו על הלחם, על הירקות ועל המשקה ואכלנו.

כשסיימנו, פתח אלבומי תמונות והסביר לי. כשראה את תמונת סבתי הצעירה, ליטף את לחייה ואמר ״כמה יפה הייתה, העיניים שלך ושלה אותו הדבר״.

אחר כך הושבתי אותו על כיסא הגלגלים ויצאנו אל השוק. הרוכלים שרו לו. והוא? הוא זהר.

בלילה, כשכמעט עצם את עיניו לחש לי ״עשית לי טוב על הלב, תודה, ילד של סבא, תודה״.

•••

בבוקר התעוררתי בביתי. ״סבא!״, צעקתי.

ולא היה סבא, ולא היה סדין פרוש על הרצפה.

אשתי התעוררה בבהלה, שאלה ״מה קרה? מה יש לך?״.

לא עניתי לה ונכנסתי אל המקלחת.

פעם אמר לי איזה רב, שכשאני חולם חלום רע, אני צריך לפקוח את עיני ולהגיד ״חלומות שווא ידברו״.

אז עמדתי במקלחת ואמרתי ״חלומות שווא ידברו, חלומות שווא ידברו״. קרצפתי את עורי עד שכמעט יצא ממני, עד שהרגשתי כאב של שפשוף ושריטות.

סבא, לא נפרדתי ממך, לא סעדתי אותך ולא טיפלתי בך. בליל אמש, פתאום הגעת אלי, שברת לי את הלב וחזרת אל המחשך. 

לילה טוב, סבא שלי,

וסליחה, 

סליחה טהורה כמו אריחי מקלחת לבנים.